הכל התחיל, ביום קיץ חם ורגיל, שבחופש הגדול - היה זה יום
ראשון, ואני ומיכאל, ישבנו בחצר ושחקנו בכאילו בית-ספר.
מיכאל היה המורה - כי הוא עולה לכיתה א',  ואני רק לגן חובה.
היה חם. אמא הגישה לנו מיץ פטל עם קשית.
אני כבר ידעתי לכתוב אז את שמי, מיכאל עדיין לא.

לפתע נשמעה צעקה איומה מפנים הבית, וכמעט שנשפך מיץ הפטל
על כל הצבעים.
אני אמא ומיכאל רצנו במהרה לכיוון המקלחת,  משם יצאה אחותי
שירה בסערה וצווחה שיש שם..
                         
                                        שיש שם...

                                         שיש שם...צפרדע!
וזה היה מוזר מאוד!
                            לצעוק ככה מצפרדע...

הצפרדע נבהלה והתחבאה מאחורי השמפו, אז גם אבא בא, ועזרתי לו
להעביר אותה לגינה שמאחורי הבית. אבא אמר שלבטח הלכה לאיבוד.
שירה הודיעה שהיום היא לא מתקלחת, אמא אמרה שבטבע קוראים לה-
"אילנית", ואני חשבתי שזה מאוד מוזר, לקרא ככה לצפרדע, אז
קראתי לה- דלאומה.
היה מאוחר, ומיכאל ביקש לישון אצלנו, כי בבית שלו אין
צפרדעים.

למחרת, ביום שני, היה אפילו עוד יותר חם, ושירה צעקה עוד יותר
חזק. אני ומיכאל ידענו מיד ושמחנו - דלאומה חזרה הביתה!!!

אמא אמרה שחם ויבש בחוץ, ושצפרדעים זקוקים למים ולחות. אבא
הוסיף שלכן היא שבה לאמבטיה שלנו,ומתחבאת לה מאחורי השמפו.
שירה אמרה שחבל, ושהיא דווקא מאוד נחמדה וירוקה, אבל שתחזור
ומיד לגינה, אחרת גם היום היא לא מתקלחת.
אני חשבתי שזה יהיה מאוד מוזר, אם הצפרדע תתקלח ואחותי הגדולה
לא, ושוב אבא ואני החזרנו את דלאומה לטבע, לגינה שמאחורי
הבית.
מיכאל נשאר לישון אצלנו גם הלילה.

למחרת, ביום שלישי, שוב היה חם, אך לא נשמעה כל צעקה. לפתע
הופיעה שירה עם כוס פטל ביד והודיעה שהצפרדע  (היא התכוונה
לדלאומה), שוב על אדן האמבט, ושהפעם, כך אמרה, לא נחכה עד שאבא
יחזור, היא תחזיר אותה לגינה האחורית בעצמה.
מיכאל אמר שכנראה היא איננה פוחדת עוד, אני חשבתי שזה לגמרי
מוזר להתעקש ככה עם צפרדע,
במיוחד כי חם כל כך...

ביום רביעי דלאומה שוב חזרה.
ולמחרת ביום חמישי - היא שוב חזרה.
                ובשישי - היא שוב חזרה.
ואז, ביום שבת, שירה אמרה שמבחינתה, דלאומה, כך אמרה, יכולה
להשאר, על אדן האמבט, בין השמפו למרכך.
אני חשבתי שכל ההתנהגות שלה מאוד מוזרה.

דלאומה היתה קטנה וירוקה, ומשמיעה קולות מצחיקים שבכלל לא
נשמעים כמו קווה קווה, אלא יותר אררגצ אררגצ אררגצ...
וכשהייתי עושה אמבטיות עם מיכאל, שכבר כמעט ועבר לגור איתנו,
היא היתה אוהבת לשוט על הספינה הירוקה, בין הקצף והברווזים.
היו לה רגלים ירוקות ודביקות, אשר אפשרו לה להצמד לעלים
וגבעולים. היא כנראה אהבה צבע ירוק, לכן זה לא היה מוזר כלל,
שבחרה תמיד בספינה הירוקה...
דלאומה אכלה זבובים וחרקים, שהיו אז בשפע, בימי הקיץ החמים.

אני כבר הייתי בגן חובה, ומיכאל בכיתה א' וכבר למד לכתוב את
שמו, כש... אני חושב שזה היה בסתיו, דלאומה נעלמה.
אבא אמר שהגשם הראשון הזכיר לה את ביתה האמיתי.
אמא אמרה שכבר לא חם כל כך בחוץ, ושזה טוב לצפרדעים.
שירה היתה קצת עצובה, ואמרה שהיום היא לא תתקלח.
מיכאל אמר שמאוחר ושהיום יישן בביתו, ואני, אני יצאתי לחפש את
הצפרדע דלאומה.

קודם חיפשתי מאחורי השמפו, אחר כך בגינה שמאחורי הבית, בחצר
הקדמית, ובכל גינות הבתים השכנים, עד לבית של סבתא כמעט, אך
דלאומה לא היתה.

בלילה מאוחר, כשכולם כבר שכבו לישון, שמעתי הרחק מין "אררגצ
ארגצ" ושוב "ארגצצצ", כאומרת משהו חשוב, ואז ידעתי מיד,
שבקיץ הבא, אולי, היא תשוב...