יושבת בפינה הכי מרוחקת,
בחדר עם אבני יסוד של שיפוט,
שיוצרים הרבה יותר קירות מחלל.
מנסה לגעת בעצמי,
לאלפית שנייה,
שהעולם לא יבחין,
לפני שהקללה שלי,
תתחיל לתחום כל טלאי מחשבה להגדרה.

מביטה מסביב ב"אני" המפורק הזה,
ומנסה למיין בין החלקים שלי,
לחלקים שלכם.
צריכה לדעת אילו תכונות שאני מנכסת אלי,
הן למעשה רק צללי זכרונות של מה שהייתי.
צריכה לדעת לדבר אל עצמי,
במילים שלי.
שנים שאתם שופטים אותי,
בלי שבכלל תהיו נוכחים.
שופטים אותי דרך עצמי.
מחפשת אחוזת דיבוק,
שרידי תמונות של חיוך,
אבק התפוררות של ורוד וצהוב וירוק.
רוחות של עונות.
צלילים.

יושבת בפינה הכי מרוחקת,
בחדר שהוא הרבה שלכם,
ובכלל לא שלי.
דומעת מדי בכדי לפקוח עיניים.