באתי לווטרינר כדי לתת זריקת חיסון לחתול החדש שלי.
אני מכירה אותו, את הווטרינר, עוד מהימים שהיה בקשר עם אחת
החברות שלי מתקופת הלימודים.
אחרי שהתחתנתי הם היו באים אלינו מפעם לפעם, אך כשהם נפרדו,
נפסק גם הקשר בינינו.
זכרתי רק שהוא בחור נחמד, וחרוץ, ואוהב בעלי חיים. וידעתי שהוא
מקדיש לעבודתו זמן רב.

אני זוכרת, לפני חצי שנה בערך, נתקלתי בכלב קטן פצוע שיילל
בצרחות, ואיש לא ניגש אליו. נכנסתי לחנות קרובה, חיפשתי את שמו
של הדוקטור הזה בדפי זהב, וצילצלתי לקרוא לו. ידעתי שהוא ישמח
לטפל או לרפא את הכלב הזה, ולא ינוח עד שלא יעמוד במשימה.
למרות שלא היינו כבר בקשר כשנתיים, הוא לא התפלא לשמוע אותי,
והגיע עם הקטנוע שלו בתוך עשר דקות.

בלי להתעכב איתי דקה מיותרת, הוא ניגש לבחון את הכלב המיילל
מכאבים, נתן לו מייד זריקת הרגעה, והחל לנסות לבדוק מה
הפציעה.
וכשהבין שהכלב הזה כנראה נדרס, ועוד לפני שהכניס אותו אל קרטון
של קוקה קולה שמצא על יד החנות הסמוכה כדי לקחת אותו עימו
למרפאה, נתן לי את כרטיס הביקור שלו עם כל הטלפונים, וביקש
שאהיה בקשר.

ואני, רעה שכמוני, אפילו לא צילצלתי להתעניין מה עלה בגורלו של
הכלב.

אז כשלקחתי את החתול, היה ברור לי שאני חוזרת אליו, אל "דוקטור
דני" כדי לחסן אותו.
צילצלתי לוודא שהוא במרפאה, וכשהבחורה העובדת איתו אמרה לי
שהוא נמצא - קפצתי אליו בלי להודיע לו שאני בדרך.

המתנתי בחדר ההמתנה כרבע שעה עד שסיים לטפל בכלב אחר, ואז,
כשיצא לראות מי ממתין לו, וראה אותי - שאל אם לא איכפת לי
לחכות עד שיסיים בתוך דקות טיפול קצר בכלב נוסף שאכן היה נראה
לי חולה ושפוף, על ברכיו של גבר מבוגר.

וכשסיים, מהר יותר מכפי שחשבתי, וכשנכנסתי אל חדרו של דני,
הרגשתי שאני מחכה כבר לקבל את הנזיפה המוצדקת ממנו על כך שלא
התעניינתי בכלל מה עלה בגורלו של אותו כלב מיילל. ולא ממש
הרגשתי נוח באותו רגע, אך שמחתי שדני התחיל ללטף את החתול שלי
שהחזקתי בידי. ואפילו לא הפריע לי שכף ידו הגדולה כמו
נגעה-לא-נגעה בגופי תוך כדי אותו ליטוף בוחן שהעניק לחתול שהיה
קרוב לחזי.

אך השימחה שלי היתה מוקדמת: "את בת זונה, נורה, את יודעת?"
סינן תוך מבט של חצי-בוז לעברי, "קראת לי לבוא, לכלב לא שלך,
עזבתי הכל ובאתי בגללך, ואת אפילו לא צילצלת לשמוע מה נגמר
איתו".

"צודק", אמרתי לו. "אתה פשוט צודק". ושתקתי.
וכשהוא עצמו גם שתק, תוך שהוא ממשיך ללטף את החתול הצמוד
לגופי, כשהוא עצמו ממש קרוב אלי מאוד, שאלתי מה באמת נגמר
איתו, עם הכלב ההוא.

"אל תשאלי", אמר, "אל תשאלי איזה סיפור!"
"מה?", שאלתי.
"שישה חודשים גידלתי אותו כאן, אצלי במרפאה", אמר, "הכלב הזה
סבל מכאבי תופת בגלל שלושה שברים קשים. בשתי הרגליים האחוריות,
ובאגן."
"החזקתי אותו על תרופות הרגעה, על אינפוזיות, על ויטמינים ואל
תשאלי איזה בלגאן...
גם חלקים פנימיים שלו נמחצו. ניתחתי אותו ארבע פעמים, משום
שרגל אחת היתה ממש מרוסקת קשה, והיו לו גם דימומים קשים".

והרגשתי עוד יותר רע על המצפון, ועוד יותר כפויית טובה.

"והיו רגעים, כשהטיפול הסתבך", המשיך לספר לי כשהוא עוצם את
עיניו כמנסה לשחזר,
"שחשבתי כבר להרדים אותו. את יודעת: לתמיד. כי לא יכולתי לראות
אותו סובל".

ואני, שלא רציתי להחזיר אותו שוב אל מסלול הטירדה שהפלתי עליו,
הובלתי ישר אל הסוף הטוב: "ואני מבינה שהבראת אותו לגמרי...."
"כן," הוא אמר, "כן. קשה להאמין... יצא כמו חדש. פשוט קשה
להאמין איזה רצון חיים היה לכלב הזה. נהיינו ממש חברים...
והכלב כאילו הודה לי כל יום מחדש שהצלתי אותו. כאילו שהבין
הכל."

הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. אני זוכרת היטב באילו נסיבות
היכרתי את בעלי. אני מכירה היטב את התחושה הנעימה הזו של
להחזיר שברי-אדם אל החיים.

"ובקיצור", אומר לי הדוקטור הווטרינר, "אני מבין שמאז שנפרדתם,
התחלתם לישון עם בעלי חיים..."

"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו.

"די, נורה, די", הוא אמר לי, "תל אביב עיר קטנה..."

"אנחנו נפרדנו?" שאלתי אותו כאילו שיש עוד חשיבות לעצם הדרך,
"זה הוא שעזב. זה לא שנפרדנו. אני לא נפרדתי. זה הוא שנפרד.
ומאיפה שמעת? ממי?"

"נפגשנו במקרה בכניסה לחניון. בדיוק לפני שבועיים", אמר לי,
"אני עצרתי לרגע לפני המחסום שטרם עלה. ובעלך בדיוק יצא, ועצר
לשלם לקופאי. אמר לי ''אהלן'', איפה נעלמת, מה שלומך, ושאל אם
אני מכיר במקרה מישהו שרוצה למסור כלב טוב. אמר שמחפש לעצמו
כלב."
"והוא צילצל. ובא. וסיפר לי הכל. וראה את הכלב, ונקשר אליו
מייד, ומאז הכלב הזה - שלו."

הרגשתי שאני מקבלת דפיקות לב מואצות. "סיפרת לו את הסיפור של
הכלב?" שאלתי בסקרנות.
"ועוד איך", אמר דני, "רק לא סיפרתי לו מי היא זו שקראה לי
להציל אותו. אבל כשהיה נדמה לי שעולות לו דמעות בעיניים
מהסיפור על גורלו של הכלב הזה, וכשראיתי שהוא מחבק אותו אליו
חזק ואיך הכלב משיב לו חיבה - סיפרתי לו גם את זה."

- "לא!"

"כן", אמר דני. "ואז הקול שלו נחנק. והוא הסתובב בבת אחת. ולקח
את הכלב ויצא החוצה כדי שלא אראה אותו מנסה לעצור את הבכי.
ושמעתי אותו ממלמל לעצמו: "נורה... נורה..." ובערב, כשצילצל
אלי, הוא אמר לי שישמור על הכלב הזה כמו ששומרים על בן".

"כמה מגיע לך עבור החיסון?" שאלתי את דני.

"כלום", אמר לי. אני חייב  ל כ ם .



נורה.


8.10.1998