אוף עם היום שישי הזה.
אמא שלי אף פעם לא היתה כזאת. ופתאום נהייתה לי כמו הרב עובדיה
יוסף: לא יכולה בלי לתת לי את הדרשה השבועית שלה.
"נו, מה יהיה?", היא שואלת. וכבר הדביקה גם את אבא שלי, כנראה,
בשאלות הקיומיות האלה.
"מה מתקדם?", הוא שואל אותי בטלפון, "קורה משהו? את רואה
אותו?". ובהתחלה אני לא בדיוק יורדת לסוף דעתו. למי הוא
מתכוון? לטייס - או לזה שסיפרתי להם שהיכרתי בטורקיה.
טוב, טוב, אני אומרת להם... בינתיים הכל בסדר... יהיה טוב.
נחכה.. נראה...
ועכשיו הטענות אל החתול: "תיזהרי, נורה". היא אומרת לי, אמא
שלי, "החתולים האלה הם חיות בוגדניות!". חיות, היא עשתה אותם.
חיות. "אם כבר, למה לא לקחת כלב?"
וכשאני מאבדת את הסבלנות שלי מול השאלות הקטנות האלה שלא נועדו
אלא כדי לספק את הסקרנות שלה לגבי מה שעובר עלי, אני מוצאת
עצמי עונה לה בתשובות פסקניות שאני עצמי עוד לא יודעת את
פישרן: אם הכלב כל כך טוב - ואם הוא באמת ידידו הטוב של - למה
אומרים עליו כולם שכל כלב בא יומו? ולמה כל ממזר שהפך למלך
נקרא בפינו בן כלבה?
ולמה כל פישפש קטן בעירייה שעלה למעלה - את עצמך קוראת לו
"כלב"?!
ואבא שלי, שמתערב, אף מציע לי גם א י ז ה כלב לקחת: "קחי לך
כלב קולי. לאסי כזה, את יודעת. שחור ולבן... שיער יפה... גם
גדול וגם יפה... נשמה טובה הכלב הזה...".
ופתאום אני שוב נזכרת באותה תמונה ישנה באלבום שהוא תמיד היה
מתעכב עליה יותר מאשר על האחרות... אותה תמונה של בחורה יפה
וצעירה עם כלב כזה בדיוק, אותו שחור-לבן עם שיער יפה, ואני שוב
נזכרת איך תמיד היה אומר בחצי אנחה: "מממ... זו, הבחורה הזו
היתה יכולה להיות אמא שלך...", ואני מבינה היטב שהוא משתמש בי
עכשיו כדי לערוג או לפנטז על אותה אחת שעדיין לא שכח וכנראה גם
לא ישכח. זו שהיתה לפני אמא שלי. לא את הכלב הוא רוצה שאקח. את
דפנה הוא רוצה, אולי, שאביא לו.

ואמא שלי, שאולי באמת דואגת לי, לא מרפה: "נורה", היא אומרת
לי, "את לא צריכה להכניס הביתה כל קאקער. חכי. מה בוער לך?"
ואת מי כבר הכנסתי הביתה. אפשר לחשוב. והיא מצליחה להרגיז אותי
באמת: "אהה...", אני עונה לה, "את מתעקשת דווקא על הקאקער
ההוא? רק הוא לא קאקער? זה שעזב את הבית? רק
הוא לא כזה?"
"כולם, הם כולם קאקערים", היא אומרת לי, "את יודעת מה הם
רוצים".
ואיך בא לי להסיט את השיחה ממני אליה, ואולי ללמוד פעם אחת
ברצינות, כאילו באמצעות הבעייה שלי, את כל הבעיות שלהם, אחרי
29 שנים שהם נשואים, כשתמיד נראו לי זוג יונים, והיום אני כבר
ממש לא בטוחה שהבית היה שובך מושלם. אבל אני מאבדת את
הסבלנות. והפלאפון מצלצל, והיא לא יכולה להתאפק ושוב אומרת:
"עוד איזה קאקאער מצלצל אלייך בשעה כזאת?"

ואבא שלי גם רוצה להוסיף לי מילה. והוא מציע לי שאקפוץ אליו
למשרד ביום שלישי אחרי שתיים בצהריים. יש שם יועץ משפטי חדש.
בחור מוכשר, וחכם וחמוד, הוא אומר לי.
"בואי", הוא ממתיק איתי את הסוד, "נגיד... כאילו עברת אצלי
במקרה. אני אקרא לו לחדר. תראי אותו. בטח ימצא חן בעינייך".

"עוד קאקער אתה רוצה להכיר לי?" אני שואלת אותו.
והוא משתתק לרגע. ואמא שלי לוקחת שוב את השפופרת. והיא אומרת
לי: "נורה, בואי מחר לצהריים. קניתי לך גם כמה קופסאות של אוכל
לחתול.".

ואני יודעת שלא את האוכל לחתול היא רוצה לתת לי - כמו שהיא
רוצה לשמוע מה ומי ומו ולמה.

"ותגידי, הוא לא מלכלך, החתול?" היא עוד מספיקה לשאול לפני
שאנחנו מסיימות את השיחה. חולת נקיון אמא שלי.

"לא", אני אומרת לה. "גם את עוד תתאהבי בו. שמעת על חתול
שמלכלך?".

"למה? מה מיוחד בו?" שאלה, "אני יכולה להתאהב רק בכלבים. לא
בחתולים".

ולא יכולתי להתאפק. ועניתי לה: "בדיוק מה שאת אוהבת. זה מה
שמיוחד בו. הוא לא קאקער!".


נורה.


3.10.1998