אנשים יודעים תמיד להעביר ביקורת ולשפוט,
לא יודעים לפרגן ולהביא מחמאות.
כל העולם הזה הוא כמו איזה שביל מכשולים,
מלא בחרא של כלבים, באנשים רעים,
באונס, במבזקי חדשות מיוחדים, בפיגועים.
בזונות, באכזבות, בתאונות,
בתמונות זוועתיות בחדשות,
בנשים בוכות, בקולות אימה ובהמוני דמעות.
במוות שממשיך ולעולם לא נגמר,
ברגע מתוק שהופך לנצח מר,
ומכאיב ומכוער ואכזר.
החיים האלה רק יודעים אותנו להשלות,
כמו בחורות יפות,
נותנים לך משהו טוב שנמשך לשניות
ואז שוב גורמים לך לבכות.
האנשים הטובים שמופיעים בחיים,
תוקעים לך סכין בגב ברגעים הקשים.
אין על מי לסמוך, במי לבטוח,
החיים הם כמו חלון מדהים שכמעט בלתי אפשרי לפתוח.
יש כמה מליונרים שטוב להם, אבל רק בכאילו,
כי כסף סתם דופק אותך, הוא לא עוזר אפילו.
בכסף אולי אפשר לקנות הכל,
אבל אהבה ואושר לקנות אף אחד לא יכול.
איך זה שיש אנשים עשירים
וכאלה שקורעים את התחת בשביל פרורים?
מקבצים נדבות, עובדים שעות נוספות,
עושים כל דבר אפשרי, רק בשביל לחיות.
שונא ת'עובדה שככה החיים,
אם רק הייתי מסוגל לשנות ת'דברים,
להעיף ת'פוליטיקה, לשלוט על אנשים,
לומר בזמן דברים נכונים,
להפוך את כולם לבני אדם חכמים, נבונים.
אם הייתי יכול לבקש בבאר המשאלות-החיים,
להיות פשוט לכמה ימים, אלוהים...
אבל כלום כבר לא יכול לעזור,
העולם הזה כולו כבר שחור
ואין טיפה של אור.
היונה עם עלה הזי מזמן הלכה לאיבוד
וכולם נשארו להם עם טונה של עצב ובדידות,
ואני יודע שבסוף גם אני אמות,
כמו כולם,
ועל הקבר יהיה חרוט "ת.נ.צ.ב.ה." באותיות של דם,
ואני רק אגרום סבל לבני אדם,
לא חרם?!
איזה חרא של עולם!!!