יומיים אחרי יום כיפור, ועדיין לא סיפרתי לכם שאני כבר לא
לגמרי לבד.
נתקעתי, אם אתם זוכרים, בדיוק באמצע הדרך אל בית המרקחת. אותו
מקום שפחדתי להיכנס אליו, כדי לא לדעת את מה שלא רציתי לדעת.
אבל אחרי יום נוסף, כבר נכנסתי ונכנסתי. הכל הסתדר מעצמו,
והפעם קניתי שוב רק את אותם עזרים רגילים שאנחנו משתמשות בהם
כל השנה. מה שיגורתי - לא בא. והקדמתי את האיחור ההוא כנראה רק
מתוך לחץ מיותר. עכשיו הכל בסדר.

כלומר, לא לגמרי.
הסמנכ"ל עדיין מסתמנכ"ל עלי. ולמרות שהוא באמת אדם חביב, תמיר,
נבון וסימפטי - אני לא ממש בטוחה שאני כבר מחכה דווקא לו בכל
רגע פנוי. נכון. לא שאני סובלת בחברתו. והוא עזר לי מאוד
בלהעביר רגעים ארוכים של ואקום נפשי. לזכותו אגיד, שהוא היה
מספיק רגיש לקלוט אותי בדיוק באותם חורים שחורים שלא ידעתי
למלא בעצמי. אבל אולי משום שהסתגלתי מעט יותר לסטאטוס החדש
שלי, ואולי משום שאני מרגישה שאני רוצה קצת יותר אוויר סביבי,
ביקשתי ממנו, אחרי ראש השנה, שיתן לי להעביר את השבוע של יום
כיפור עם עצמי נטו.
הוא הבטיח שכך יהיה, ושיכבד את בקשתי. וכמובן לא עמד בכך.
הוא המשיך לצלצל. וללחוץ שניפגש. והיו גם שיחות מהטייס. ושניהם
היו מטריפים אותי ולא ידעתי מה נכון ומה לא. הכעס וההשלמה,
הראש והלב, הנקמה והתענוג היו עושים בי כבתוך שלהם. ואני, רק
חשבתי שאני שולטת במצב, כי בעצם... אולי היה לי נוח לרקוד על
שתי החתונות יחד. ולרגע לא ראיתי בעצמי זונה או מנוולת. רק
קורבן ולא יותר. קורבן.

וכשהתקרב יום כיפור, וכשהרגשתי שאני באמת רוצה שקט משניהם,
מהגבר הטוב ומהגבר הרע - הודעתי לשניהם להפסיק לצלצל אלי.
רציתי שקט אמיתי. ומוחלט. אף פעם לא הייתי חזקה בחשבון. בוודאי
לא בחשבון הנפש.

אבל כשהיה לי רע להיכנס לבד למיטה, ורע לי להירדם לבד, כי למה
זה מגיע לי, ידעתי שחסר לי על יד הפרח עוד יצור חי אחד לפחות.

ואז אימצתי לעצמי חתול פרסי יפהפה. חמוד שאין כמוהו: בצבע
אפור-לבן-כסף. כמו דובי קטן מלא שערות רכות, ויש לו מבט חכם
בעיניים, והוא נותן לי להרגיש שהוא רואה גם לי בעיניים.
ומפליא עד כמה חתול יפה שכזה יכול להכניס פתאום חיים הביתה.
וכמה הוא מרגיע כשהוא
איתך בחדר השינה.

ואני גם יודעת את כל מה שאומרים על החתולים. בעיקר על כך שהם
לא נאמנים. וגם שיש להם שבע נשמות.

אז אם כך... יש לי כידוע להגיד מילה גם על נאמנות של אנשים. לא
רק על זו של חתולים. ולעניין הנשמות... מי יודע: לי עצמי כבר
מזמן פרחה הנשמה.

ואולי החתול הזה ישמור לי אותה בפיקדון עד שהיא תחזור אלי
שוב.

אם בכלל.


נורה.



2.10.1998