הכל היה כל-כך מסודר אצלי. כל-כך קבוע ויציב.
עד שבעלי שינה את הטעם שלו, ועזב את הבית.
ואני שיניתי, אם אתם זוכרים, את שם המשפחה שלי. ושיניתי את
הכתובת. ושיניתי את מספר הטלפון.
ושיניתי את מקום העבודה.
ושיניתי את המחשבות שלי. ושיניתי את האמונה שלי. ושיניתי את
אורח החיים שלי. ושיניתי את התוכניות שלי. ושיניתי כמה
מההרגלים שלי. וגם שיניתי את השעה כשאמרו לי להחליף לשעון
חורף.

ואחרי ששיניתי כל כך הרבה, נשארתי איכשהו, סגורה עם עצמי,
מכונסת בפינה הקטנה שלי. אני, והסביבה הקבועה הבטוחה שלי: הקפה
הקבוע שלי, והסיגריות הקבועות שלי. מה נשאר עוד. וזה הספיק לי.
לא צריכה כרגע יותר. ועם אותו מעט שנשארתי איתו, אני מנסה
לשמור על יציבות מינימלית, ובטוחה שהגלגל עוד יסתובב.

אבל אתמול, כשעצרתי בקיוסק לקנות את ה-ברודווי 100 שאני מעשנת
שנים, אתמול נתן לי האיש מהקיוסק את קופסת הברודווי שלי כשהיא
פתאום באריזה אחרת, חדשה.

כל כך הרבה שיניתי - ועכשיו שינו לי גם את הסיגריות שלי.

מישהו בדובק החליט לעצב מחדש את אריזת הקופסה. ויצאה קופסה
שאין שום דמיון בינה ובין הקופסה הקודמת, שכבר הפכה עם השנים
להיות חלק בלתי נפרד ממני.

התעללות!

מפשיטים אותי לגמרי!


נורה.

28.9.1998