הפרחים בחלון כבר הצהיבו, סתיו, הוא תמיד בא בהפתעה.
אני מסתכלת בחלון, מביטה על הפרחים, והם נראים בודדים,צהובים
וזקנים.
בכל שנות חיי הרבות - מראה כזה נוגה, לא יצא לי לראות.
הפרחים הבודדים מזכירים לי את עצמי... כמה עצוב.

הפרחים בחלון כבר הצהיבו,סתיו,הוא תמיד בא בהפתעה.
הספר הלח שאני מחזיקה בידיי היבשות, מעביר בגבי צמרמורות.
אכן, גם זה קיים... הדבר היחיד שגורם לי להרגיש חיה עדיין.
עברו על נשמתי 73 אביבים, וזהו האביב ה- 74, אם אזכה לראותו...
כמה עצוב.

הפרחים בחלון כבר הצהיבו,סתיו, הוא תמיד בא בהפתעה.
המטפחת הלבנה בכף ידי המקומטת, נרטבת קלות מלחות הספר, או לחות
כף ידי... חוסר ההתחשבות של עונות השנה ממש מזעזע.
אף הטבע דומה לבני אדם בצורות מסוימות... כמה עצוב.

הפרחים בחלון כבר הצהיבו,סתיו, הוא תמיד בא בהפתעה.
אבל לפחות אפשר לסמוך על בואו. הוא היחיד שבא לבקרני כל אותו
זמן, 20 שנה - גם השנים הארוכות הללו ראו רק אביב אחד בשנה.
בדיוק כמוני, אביב אחד כל שנה,פריחה ואחר נבילה, כמו בני
אדם... כמה עצוב.

הפרחים בחלון כבר הצהיבו, סתיו, הוא תמיד בא בהפתעה.
הטבע הוא בדיוק כמו בני האדם, ושורשיו משולבים בעורקי האדם.
גם הטבע מת, בסופו של דבר, כמו כל דבר חי. גם רעידות אדמה
שוככות, גם השיטפון מתייבש,גם האש דועכת. הכול מת בסופו של
דבר, טבע ואדם גם יחד, לכן, אני לא מפחדת... כמה עצוב.

הפרחים בחלון כבר הצהיבו, סתיו, הוא תמיד בא בהפתעה.
רוחו הקרירה מלטפת את גופי, המתנדנד תלוי מחוץ לחלוני, והחבל
מעך חלק מהפרחים היבשים.
בקרוב יגיע אביב שאותו כבר לא אזכה לראות... כמה עצוב.