אני שונאת להיכנס לסופרמרקט.
כל מדף מזכיר לי משהו. תקופה אחרת. פרק אחר. חוויות אחרות.
לפעמים היינו אוהבים לצאת בשתיים בלילה לקניון ברמת גן,
להסתובב בין המדפים, ולקנות כל מה שצריך, ולפעמים את מה שלא
צריך.
עכשיו, בסופרמרקט הקטן על יד הבית, עוברות מולי האריזות האלה
שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים. הנה השמפו שלו. הנה
הסכיני-גילוח האלה. הנה קצף הגילוח שלו, שהתרגלתי לראות שנים
אצלי באמבטייה. והנה סוכריות המנטה הירוקות שלו. והנה הסרדינים
הפשוטים האלה שאהב יותר מכל מעדן אחר. והבצלצלים הלבנים
הקטנטנים האלה. היה הרוס עליהם. אבל יותר מכל - אהב הוא
אבוקדו. כמו בשיר.

הוא כל כך אהב את האבוקדו - עד שהפכנו את האבוקדו הזה לסמל
המסחרי שלו. הוא היה מודע לחולשה הזו לאבוקדו. והיה לו יחס
מיוחד לפרי הזה. נדמה לי, שאפילו לא נעלב כשחברים מסויימים
כינו אותו בשם מיסטר אבוקדו.

והנה מתחילה שוב העונה... ושוב אני נתקלת באבוקדו'ס האלה, או
כמו שהוא אהב לקרוא להם: אבוקדואים, ולפעמים בצחוק - גם אבו-
קאדו. כן. לא רק את הטעם שלהם אהב. אלא גם את עצם ההתעסקות
המוזרה בהם: לחתוך אותם, להגיע עד הגרעין או הגלעין הגדול שלו,
ואז, כמו בסיפוק שאין כמוהו - לשלוף אותו החוצה בלי לפרק לגמרי
את האבוקדו המקולף, ואז לחתוך כל מיני סוגי פלחים, פעם לאורך,
ופעם לרוחב, ופעם באלכסון, ואיזה טקס הוא היה עורך עד שמרח את
אותם פילחי אבוקדו על פרוסת הלחם שלו. ואז, היה מתרכז במלחייה,
ומנער אותה ברצינות מדהימה, כאילו עמד לבצע יצירת אמנות מיוחדת
במינה. ואחרי המלח, היה מוסיף את הלימון, ולא היה יורד ממני עד
שלא שיכנע גם אותי לטעום מהאבוקדו הזה.

אם מישהו היה מטלפן אליו כשהוא עם פרוסת אבוקדו ביד - חבל היה
לו, לאותו אחד, על הזמן. הוא היה מסוגל, הטייס - ברצינות
תהומית - להסביר לאיש שמעבר לקו כי הוא באמצע עניין הכי חשוב,
ואפילו היה גוער בו, כמו בצחוק, על הרגע הכי לא מתאים שההוא
מצא להתקשר.
"אח... איזו גראטיסימה!", היה נאנח בהנאה אחרי כל אבוקדו,
כשהוא "נוזף" בי על כך ששכחתי לרגע את השם המדעי של האבוקדו
הזה.
"גראטיסימה, גראטיסימה", הייתי מנסה להקדים אותו כשנזכרתי ...
גראטיסימה... נהדרת הסימה הזו...".
אני זוכרת, שפעם, כשקנה חולצה חדשה, אמר לי: "תראי איזה צבע
אבוקדו יפה!"

וידעתי, שכל מה שאני רוצה לקבל ממנו, אוכל תמיד לקבל רק אם
דאגתי לפתות אותו תחילה במימרח אבוקדו כלשהו, או בפטנט אחר...
העיקר שיהיה בו אבוקדו.


ובסוף השבוע שעבר, כשכולם ערכו את הקניות המטורפות שלהם לחג,
הסתפקתי אני בקושי בחצי קילו עגבניות. וקצת מלפפונים. וקצת
גמבה אדומה. ולימון. תיבולים כמו פטרוזיליה ושמיר כבר לא קניתי
מאז שעזב את הבית. יצא לי הטעם.

ומשהו באווירת ערב החג דחף בי אל המדף הירוק. ולקחתי גם אבוקדו
אחד.

ושבוע ימים מאז הוא מונח על אדן החלון אבל אין מי שייגע בו.
אני עצמי, מתעצלת אפילו לחתוך בו. ואולי לא רוצה לגעת
בנר-הזיכרון הטיבעי הזה שהדלקתי לעצמי לקראת החג.

במוצאי החג, כשהרגשתי שהבטן מקרקרת לי, התעצלתי אפילו לחתוך
לעצמי עגבניה. הבית ריק. אני לבד. ואין כבר בשביל מי לחתוך
עגבנייה.

והנה טיפטוף ראשון. גשם של חורף. וריח של חורף.
ואווירה של יום כיפור שמתקרב.
ומישהו מתקשר, מה הוא רוצה.
ואני יודעת בעצם היטב מה הוא רוצה.
והנה, הוא אומר שיתקשר שוב בתוך חמש דקות מהאוטו.
ואני יודעת שגם הוא לא בשבילי.
ומי בכלל יודע מה השיגעון של האיש הזה. מה הפרי שלו - או מה
הירק.

ואני עדיין מנסה להאמין לאותה הבטחה שהבטיחו לנו: מי יודע.
אולי מחר.

אולי מחר יהיה עוד אבוקדו.


נורה.


25.9.1998