כל יום אני רואה אותך. מסתכל עליך. על העיניים החומות המדהימות
שלך. מתבונן בך בסתר. לא רוצה שתראי. ואולי כן? אולי אם תראי
את תביני? תביני איך אני מרגיש? תביני שאני לא יכול בלעדייך?
תביני שלמרות שאת אוהבת אחר אני אוהב אותך? אולי את גם אוהבת
אותי? ואולי... אבל הכול נישאר בסימן שאלה. שום דבר בקשר אליך
לא בטוח. אני כותב לך שיר. מראה לך אותו אבל את, את תמיד בשלך,
בצחוקים המדהימים שלך שאת מוציאה משום מקום, חושבת שזה עליו.
חושבת שזה הרגשות שלו. את לא מתארת לעצמך שיתכן שאני כותב על
הרגשות שלי? איך את לא מבינה? אני מנסה, כל כך מנסה. ובכל זאת
את לא רואה. איך עוד להראות לך? ואולי אני פשוט ארים ידיים?
אולי אני אוותר עליך בשבילו? אולי אני אתן לו לקחת אותך? ואיך
אני אחייה בלעדייך? בשביל מה אני אתעורר בבוקר? במה האמין?
באלוהים אני כבר לא. אבל עדיין הכול בסימן שאלה. ואולי הכול
יסתדר בסוף? ואולי את גם אוהבת אותי? ואולי את בעצם רואה? רואה
עד כמה אני אוהב אותך? אולי את פשוט מחכה? מחכה שאני אגיד לך?
ומה אם אני לא יכול? מה אם הראש לא מרשה לי? אני רוצה ללכת
בעיקבות הלב ועדיין, כל כך לא יכול. אם רק היית יודעת... אבל
בעצם אם היית יודעת מה היה משתנה? היית מתרחקת? הייתי מאבד
אותך? או שהיית מתקרבת? היית שלי? לא הייתי צריך לחיות
בלעדייך, לא הייתי צריך לוותר עליך בשבילו? ואולי... אבל הכול
בסימן שאלה ואת התשובה אני לא יודע.