תקליטור ישן
מתנגן בפטיפון
ושוזר את הצער
באריגים יפים
של עתיד

ואני חושבת
על השלב הזה שיש לי בחיים
כך סתם
בלי שום סולם
הכל מתורץ
ואני אומרת דברים
רק בגלל השלב הבודד הזה
שאורך ארבע שנים

זה רק כי אני עוברת משהו,
אתם מבינים
אני לא מי או איפה
אלא רק מסמר
והשנה הבאה
בכלל לא תהיה כך
ההחלטה בידי
מי על הכוונת
אחרים או אני

ונראה שאני לא מצליחה שלא לחזור לעכשיו
בו אני שוקרת שקרים ומאמתת אמיתוות
בלי לדעת על אילו משבצות אני בכלל דורכת
נראה גם שזירת המיתרים איננה כאן לעזור
בזירה מתגודדים השופט בקול רם
והקריין זורק משפט חד וקלוע תהילה
כל הצופים גם הם מסתכלים
ואני? זה ריאליסטי לי
מוקדם
חסר צוק מדברי וליל כוכבים
והדברים היפים שהופכים את החלומות שלי
לחסרי נפילה
אמרו לי
היכן האהבה
העצמית, שלו, וגם שם
שתוליך אותי אל מעבר לשקיעה.