מר בטלהיים לא היה אדם רע במיוחד, אפילו לא יוצא דופן, משאר
בני גילו. שער מאפיר, עיניים קטנות חמושות במשקפי זהב דקיקים,
תמיד בעניבה בצבע כחול כהה על רקע של חולצה תכולה, גוף אתלטי
המעוצב על ידי התעמלות של חמש בבוקר על שפת הים ומזג קרבי.
דומה שלא היה דייר אחד בבית המשותף שבשלב זה אחר לא ראה את
פנים בית המשפט  לתביעות קטנות, בעטיו  של  מר בטלהיים. על כלב
שעשה את צרכיו על המדרכה שממול; על טפטוף שקית אשפה על
המדרגות; על אחור בתשלום מסי הוועד, על עץ שנגזם "ללא רשות",
או על איזה עניין אזוטרי אחר. גב' שכטר, זו שגרה פעם בקומה
הראשונה, נאלצה למכור את דירתה ולעזוב. יש האומרים כי ידו
הארוכה של מר בטלהיים הייתה בדבר. אני  חשבתי לתומי כי לגב'
שכטר פשוט נמאס מהויכוחים על מקום החנייה והחליטה שהגיע הזמן
לעבור לדיור מוגן. מובן שלא שאלתי מה בדיוק קרה, לא את גב'
שכטר ולא את מר בטלהיים. הרי איש לא ניהל שיחה בטלה עם מר
בטלהיים. איש בעצם לא החליף מילה עם מר בטלהיים, בטח לא
מיוזמתו. איני יודעת כיצד הצלחתי אני לחמוק מנחת זרועו. הייתכן
כי הוא מחבב אותי קצת? ואולי זו אשתו ראומה שהתערבה פעם או
פעמיים וצידדה בי. יכולתי לראות כיצד היא מחייכת לעומתי במעלית
ולפעמים אפילו שאלה לשלומי.  "טוב, תודה." ואיך אצלך " ברוך
השם, אין חדש." איזה דיאלוג מרתק.

בשובי הביתה ערב אחד, קלטתי את דמותה של גב' בטלהיים ישובה
במכוניתה. בתחילה חשבתי שמשהו קרה  וכשראיתי את פניה כבר ידעתי
שמשהו נורא קרה, אבל עדיין לא ידעתי מה. גב' ראומה בטלהיים
ישבה זקופה, עיניה עצומות, עורה מבהיק ולח ופניה חיוורות. אם
לא הייתי רואה את החזה שלה מתרומם ויורד ואת ההולם ברקה
השמאלית, הייתי חושבת שהחזירה את הפיקדון.

נגעתי קלילות בידה ושאלתי בשקט "את בסדר, גב' בטלהיים?"
היא הרימה עיניים דמועות ולשמע קולי פרצה בבכי קודר מהסוג
שקורע. עכשיו כבר הייתי משוכנעת שרבה עם מר בטלהיים, שהיא אישה
מוכה ושהיא מפחדת ללכת לחדר המיון או למשטרה ולהתלונן נגדו. רק
מראה לכם עד כמה מגיעות ידיעותיי על היחסים ביניהם ומה דעתי על
מר בטלהיים. אם הוא יכול לריב עם כל העולם, למה שלא יריב גם עם
אשתו? עודני מכה על חטא על שלא ראיתי ולא שמעתי ודמעותיה של
גב' בטלהיים עומדות להטביע אותה והיא משתנקת והולכת ומסיימת
בשיעול נבחני.

"בואי," אמרתי בשקט, "בואי אלי אעשה לך כוס תה חם ואחר כך
נראה." איני יודעת למה תמיד מציעים כוס תה לאדם במצוקה. כשאני
אהיה במצוקה אני מודיעה לכולם שאני ארצה שיציעו לי כוס קפה חם
וחזק, או  עוד יותר טוב כוסית ויסקי, בשום פנים ואופן לא כוס
תה. אבל לגב' בטלהיים באמת מגיע רק כוס תה.

"אין צורך," קורעת ראומה את חוט מחשבותיי, "אני אסתדר, עוד דקה
אהיה בסדר." חמש דקות עברו עד שהצלחתי להרגיעה ולשכנע אותה
לעלות אלי לדירתי וגם זאת רק אחרי שהבטחתי לה שלא אספר לאיש
שהייתה בדירתי.

עוד לפני שרתחו המים החלה גב' בטלהיים וכשהתקררו לחלוטין החמיץ
לבבי. מסכנה, חשבתי לעצמי, כלואה בין הפטיש והסדן. לא קינאתי
בה. אני לא חושבת שמישהו שאוחז בידיו תשובות של בדיקות כאלה,
הוא אדם שיש לקנא בו. הצצתי פעם נוספת   בגיליון שהושיטה לי:

בדיקת CT: זוהו שלושה מוקדים חשודים, הגדול בגודל של 4X6 כן
נצפתה רקמה לא סדירה. בכליה השמאלית  גוש בגודל של 2X8 שפלש
מעבר לגבולות הכליה. כנראה תהליך תופס מקום. יש לבצע בדיקות דם
ובדיקת MRI בהקדם האפשרי.

"וחוץ מזה איך את מרגישה?" שאלתי, משתדלת לשמור על קול צלול
ונמוך.

"או, זו לא הבדיקה שלי," ענתה ראומה וקולה צרוד. "חזרתי עכשיו
מקופת החולים. שאלו אותי אם אני רוצה את תוצאות הבדיקה ולקחתי.
אפילו לא ידעתי מה יש שם עד שלא פתחתי את המעטפה תארי לך
שהייתי נותנת אותה לנחשון, הוא היה חוטף התקף לב על המקום."
נרגעתי קצת. טוב  שזו לא ראומה, אני דווקא מחבבת אותה. ניסיתי
להראות אותו עניין גם במר בטלהיים.
"ולמה הלכתם לעשות בדיקות?"

"אה, לפני חמישה חודשים החלה שומה אחת שיש לו על הירך לדמם.
אמרתי לו שייגש לבדוק אותה אבל הוא היה עסוק ואחר כך נסענו קצת
לטייל בחו"ל  אני באמת חשבתי שהלך ובדק והכול היה בסדר. רק
לפני שבוע וקצת התברר לי שהשומה ממשיכה לדמם ושלא עשה עם זה
כלום. התעצבנתי עליו נורא (אה, מכאן הצעקות ששמעתי השבוע שבקעו
מדירתם.) איימתי עליו שאעזוב אותו אם לא ילך לרופא, אז הוא הלך
ושלחו אותו לעשות כמה בדיקות ועכשיו הגיעו התוצאות."  

"ומה תעשי עכשיו?" שאלתי, אבל לא הקשבתי. מתיאור הסיפור ידעתי
מיד שמדובר במלנומה, לא שאני כל כך חכמה אבל הכרתי פעם מישהו
שנפטר מהמחלה הנוראית הזו שהתפתחה בדיוק ככה: שומה משחירה -
מדממת ולפני שהספיקו להציע טיפול, התפגר.

ידעתי גם שהיא רוצה ממני תשובה ועצה לפי המבט המפוחד שבקע
מעיניה ולפי שתקעה בפי מבט שואל אז הקדמתי ושאלתי. "מה את
חושבת לעשות?" ואחר כך, "התייעצת עם הבת שלך?"

"אין לי מושג, אבל אני לא מתכוונת להיות מלאך המוות שלו, בטח
לא אני וחוץ מזה הבת עכשיו עסוקה עם ההריון שלה אז למה לקלקל
לה את החיים."  המשכתי לשתוק, בליבי חשבתי שהיא צודקת. "אמתין
עד יום ראשון, יש לנו בדיקת MRI ואחר כך נלך לרופאת המשפחה,
שהיא תגיד לו ."

מה אומר לכם, אני הייתי מעדיפה לשמוע את הבשורה מבן משפחה ולא
מרופא כל יכול, שבעצם לא כל כך אכפת לו. אני גם לא מבינה כיצד
הגיעו תוצאות המעבדה לידיי האישה ולא ישירות לחולה עצמו. בעצם
לא ראיתי שום סימן אצל מר בטלהיים שהוא חולה. אולי קצת ירד
במשקל והצבע שלו קצת צהבהב, אבל חוץ מזה לא רואים עליו כלום.
אולי בגלל זה לא מיהר ללכת לרופא כשרק החלו הסימנים ועכשיו מי
יודע.

ראיתי את ראומה עוד כמה פעמים. אפשר היה לראות על כתפיה את
כובד המסע. היא הפסיקה לחייך וגם צבע בגדיה האפיר. על מר
בטלהיים לא רואים שום שינוי. הוא עדיין יוצא כל בוקר לים בבגדי
התעמלות מסמורטטים, עדיין ממשיך להלך חמור סבר, תיקים כבדי כרס
תחת זרועו, עדיין תובע את שכניו על עוולות, אבל רק אני ואשתו
יודעים שלא יזכה לשמוע את גזרי הדין.

אבל אני לא יכולה לומר 'כל כלב בא...' מוות כמו זה שמחכה לו לא
הייתי מאחלת אפילו לגרוע בשונאיי. זהו מוות של חוסר תקווה,
בשלב שבו גילו אצלו את המחלה. כי עד כמה שאני יודעת אין טיפול
בשלב כל כך מתקדם של גרורות. מצד שני אם היה עוקב אחרי השומה,
כמו שהסבירו לו פעם (כן, בררתי אצל אשתו) אולי היה לו איזה
שהוא סיכוי, אז אם אתם מחפשים את הפואנטה - אין לי, אבל אם אתם
יותר חכמים מנחשון, אתם יכולים לבדוק אם יש לכם נקודת חן שלא
מוצאת חן בעיניכם. תמיד עדיף להתייעץ ולהראות מטומטמים, מאשר
להמתין ולמות טיפשים.