לא. לא בגלל הפחד מהטייס נתקעתי פתאום עם הכתיבה שלי
ולא בגלל פחד משום עורך דין ומשום רבנות. כבר אמרתי לכם
בהתחלה, שיותר מחצי דירה ועוד כמה שקלים בבנק, אין לי מה
להפסיד. החלום היפה שהיה לי ממילא נגמר. כל השאר לא
נחשב בעיני. ולא שאני אהבלית, ואבא שלי לא מיליונר. ואני עובדת
קשה בשביל הכסף. אבל למרות הכל אני מנסה לשמור על מינימום של
שפיות בגיהנום הזה שנופל עלייך פתאום בצהרי
היום.

גם העבודה שלי לימדה אותי פרק בהילכות חיים. אני רואה אותם כל
יום, אנשים שיש להם והיה להם הכל, ואיך הם מגיעים אל חדרי
הניתוח כמו שיברי-כלי. שום כסף שבעולם לא יכול לפצות על בריאות
ועל חיים שקטים. ומה הם לא היו נותנים כדי לחזור למצבם הקודם
לפני הניתוח, ואף אחד לא מוכן להתחלף איתם בכל ההון שיש להם.

ולפעמים, כשאני קוראת שוב על גבי המסך את מה שאני עצמי כתבתי,
באמת שגם לי קשה להאמין שמדובר בי-עצמי. יש משהו ברצף של מילים
המודפסות על המסך, ההופך אותן למשהו עצמאי המנותק ממך. תמיד
נדמה לי כי המילים האלה כבר לא שייכות רק לי, וכל אחד רשאי
לעשות בהן כרצונו, כאילו היו רכוש נטוש, או מילים של מישהו
אחר.

והנה, למרות הכל נתקעתי. לא יכולתי להמשיך עוד. וסוף-סוף
התחילו לצוץ בפורום השאלות הקשות. היססתי אם להתייחס אליהן או
לא. ובהתחלה עוד חשבתי להתעלם. והיה לי קשה.

וכך חשבתי, שאם לקלינטון מותר - אז לי בוודאי.
בפרט שאני, לעומתו, לא שיקרתי לכם. אבל... אבל... נכון: לא
סיפרתי לכם את כל האמת. חסר לכם חלק מהותי ביותר של הסיפור.

ובסוף השבוע, כשיצא לי לשוחח בטלפון עם מישהו, הרגשתי שאני לא
יכולה עוד להתאפק. הרגשתי שעל הקו נמצאים מולי מאה איש יחד.
"נורה", הוא אמר לי, "החבר'ה שואלים כאן שאלות נכונות. את
בצרות".
"נכון", עניתי. ונחנקתי.

והרגשתי שאני לא יכולה עוד להחזיק את זה בבטן. שאני מסתובבת
כמו אריה בכלוב של עצמי.
ואז סיפרתי. סיפרתי לו את הסוד. במילה אחת. מילה אחת שמסבירה
את הכל.
והוא שתק שתיקה ארוכה.

ואני נחנקת עכשיו שוב כשאני נזכרת בשיחה הזו.
אני רק זוכרת שהוא אמר לי בסוף: "תוציאי... לטובתך תוציאי
הכל!".
ושוב שתק.
ואני זוכרת שהוא אמר לי: "נורה. אל תפחדי. הם יבינו הכל
ויקבלו".
ושוב שתק.
וגם אמר לי: "נורה, אל תבכי. עוד יהיו לך ילדים".

ככה אלוהים קילל אותי: התחתנתי עם בעל שהוא כנראה עקר.

ומה כבר לא ניסינו. ארבע שנים מסביב לשעון. וזה בדוק וסופי -
ואבוד.

כולם רוצים לשמוע, כולם נותנים עצות - אבל איש לא יכול לעזור.
צרה צרורה.

אז בעצם, ממה עוד עלי לפחוד בדיוק?


נורה.


13.9.1998