צועדת במורד הרחוב, נופלת נחבלת והרחוב מלא אנשים
אבל אותה לא רואים
קמה, הולכת, עם פנים רטובות, לא רק מגשם,
אבל עליה לא מביטים
והיא יושבת בכיתה, ממש במרכז,
אבל המורה עליה לא מסתכלת
מבטים אטומים מסביב ופניה רטובות, לא רק מגשם
והדמעות זולגות, לא בוכה בשקט, לא רוצה לשתוק עוד
והיא מדברת.
אבל לא שומעים
והיא צועקת
ומתעלמים
והיא כועסת
והיא עצובה
ולא רואים ולא שומעים, ממשיכים הלאה, במבט אטום
ולה מבט עצוב, מבט שאיש אינו רואה
וגם עכשיו, בחלקה מחוץ לבית המתים, באזור המיואשים
שם נמצאים אלה שבאו בלי הזמנה, לבקר את אלוהים. |
