קבעתי שאלך היום לבית המרקחת.
אז הלכתי.
בדרך נכנסתי לחנות אחת של כלי בית. ועל יד הבית-מרקחת נכנסתי
לחנות של הדיסקים.
ואחר כך נכנסתי למעדנייה. ואחר כך לחנות הספרים החדשה. וקניתי
פרחים. ובקיוסק לקחתי עיתון. ובדוכן של הפיס שיפשפתי איזשהו
מישחק הגרלות שאני לא מאמינה בו. גם תלשתי מודעה שמישהו הדביק
על קיר הסופרמרקט. פגשתי שכנה שניסתה למכור לי מנוי להבימה.
ובקונדיטוריה לקחתי מעט קרואסונים שאמא שלי אוהבת. מישהו ניסה
להחתים אותי על מנוי למגזין "מסע אחר". ונכנסתי גם למדוד משקפי
שמש חדשים. לרגע עוד חשבתי לבחור לי גם שניים-שלושה
זוגות תחתונים, אבל אני ממש מלאה בתחתונים, אז ויתרתי.

בקיצור, מה לא עשיתי - נכנסתי לכולם. לא פסחתי על אף חנות.
ורק לרוקח לא נכנסתי.
פחדתי.

עוד שתי חברות הרגיעו אותי שגם איחור של יותר מיומיים מתקבל על
הדעת, והרגיעו אותי לא לדאוג. ברור שקפצתי על המציאה הזו, ובלי
שרציתי, נמנעתי מלהיכנס אל בית המרקחת. מה בוער, אמרתי לעצמי.
שיחכה עוד יום.
ושיכנעתי את עצמי פתאום לא לדאוג. אם זה כן - אז מה יועילו
הפחדים. אם זה לא - אז בוודאי שמיותר לדאוג.

הסמנכ"ל צילצל פעמיים, אבל לא הוצאתי מילה. לא דיברתי איתו על
הנושא.
גם לטייס-המצלצל לא סיפרתי דבר. הסוד הזה הוא בינתיים שלי.

ביום חמישי חוזרת לארץ אחותה של חברה טובה, עורכת דין המתמחה
בענייני אישות. ואני מבינה שאני צריכה לראות אותה כדי לקדם את
פני הרעה, על כל צרה שלא תבוא.

חזרתי הבייתה דביקה מהחום ומהלחות. ואני מתפלאה על עצמי שיצאתי
מההלם של אתמול.
אוף, כמה מהר שאנחנו מתרגלים לכל מציאות. מדהים ומפחיד. ועבר
עוד יום.

עכשיו אני הולכת לישון עד הבוקר.
לבד. עם עצמי.
ההיפך בדיוק ממה שאלוהים קבע עבורנו.

אין צדק.

נורה.



11.9.1998