ושוב כמו נערה, שוב מתרגשת שוב לא בטוחה, זה מצחיק בהתחשב
בעובדה שעברתי כבר כל כך הרבה אני כבר כל כך מכירה גברים כל כך
יודעת את הנקודות הנכונות, שוב אני נופלת חסרת ביטחון מפרפרת
במים שוב מחכה יום יחיד בטירוף למה אתה לא מתקשר אלי
אני יודעת שיש בך משהו ואני יודעת שאתה מרגיש כמוני, הרגשתי את
הרגש הזה נשפך ממך אתמול בלילה
ואני נסחפתי לתוכך, האם זו אהבה או שמא אנחנו בודדים מדי כדי
לדעת את ההבדל.
אני יודעת אותך ואני יודעת שאתה מרכז כל כך הרבה אנרגיה בלמצוא
מישהו לאהוב וכך גם אני.
אנחנו חייבים שיהיה לנו מישהו לתת לו כי בלי הידיעה שאנחנו
גורמים למישהו אושר אנחנו מרגישים שאנחנו לא שווים כלום. ובגלל
זה כל כך מפחידה אותי המחשבה שאולי זה הקסם של הלילה שעבר שעטף
אותנו סחף אותנו איתו לעולם קצת לא ברור קצת מעורפל מכדי
לדעת.
סחפת אותי אתמול לרגעים הכי קסומים שחוויתי בחיים שלי ואני
יודעת שקסם לא נוצר לבד ובדרך כלל אני מאוד ביקורתית לגבי כל
הקיטש הזה אבל כל הבחורים איתם בזבזתי שנים על גבי שנים לא
גרמו לי ולו לשבריר קטנטן מהכנפיים שאתה נתת לי.
רציתי ללכת לים ואתה לקחת אותי לחוף מרוחק אבל כל כך יפה ולא
פחדתי שתיקח אותי איתך כל כך רחוק הרגשתי שבידיים שלך אני
יכולה לישון בבור נחשים.
היה זה הלילה בו מאדים הכי קרוב לכדור הארץ, הלילה הזה מגיע
פעם בשישים אלף שנים, היה משהו באויר אלא שכנראה שרק אנחנו
הרגשנו אותו מספיק כדי לנצל אותו.
אתה והים והחול והצוק עליו עמדנו לראות ספינה שנטרפה לחוף,
חיבקת אותי מאחור חיממת אותי אפילו שלא אמרתי לך שקר לי, ראית
לבד.
וחבצלת החוף, נשיקה שלך שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן נשיקה שבאה
אחרי ולא לפני היא לא הייתה נקודת ההתחלה, דיברנו כמה שעות
וכבר ידענו, ידענו שנישאר ורק אז נישקת אותי, כל כך הרבה זמן
לא קרה שמשהו כזה לא התחיל בקטע פיזי וזו הקלה כל כך גדולה.
אחר כך נסענו כאילו החוצה לכביש, פתאום סובבת את האוטו ונכנסנו
לשדה ענק עצרת באמצע השדה ונישקת אותי שוב, אני מרגישה כמו
ילדה, מדברת על נשיקות חטופות בשדה כאילו העולם. התהפך, אתה לא
כמו כולם יש בך משהו כל כך טוב  כל כך טהור ומעניק כל כך הרבה
אפילו בלי שאתה שם לב אתה משרה ביטחון ואור מסביב.
לרגעים אני מרגישה שאני לא מספיק טובה ואתה תעזוב במוקדם או
במאוחר כאילו הצלחתי להשלות אותך ללילה למרות שלא ניסיתי אני
לא מצליחה להבין מה לבחור טוב יש איתי, בחורה שהתבגרה בשולי
החברה הייתי שם שנים רק עכשיו אני רואה את הצלקות שלי, תמיד
רציתי מישהו כזה, מישהו שלא עזב את הבית בגיל 16, שלא מוכר
סמים, שלא רוצה להתאבד. מישהו שידע מי אני שיאמין בי, כמה נתתי
במהלך השנים כמעט כבר חשבתי שאני ריקה, בגלל שתמיד נפלתי על
הבחורים שצריכים פסיכולוגית צמודה מילאתי בשבילם בין היתר גם
את התפקיד הזה, הם שאבו ממני אנרגיה טיפה אחר טיפה ואני רק
רציתי לתת רציתי לעזור והם ניצלו את זה ולקחו כמה שרק יכלו.
הרגשתי שאני כבר ריקה, אתמול ראיתי שעוד נשארו בי כמה טיפות,
אני רק מקווה שהפעם אני לא הולכת לתת אותם סתם ולהתרוקן
לחלוטין,
יש בי אהבה ואני כל כך מבולבלת ולא בטוחה אם זה מה שאני חושבת
שזה משהו בי נשחק ואין חלוף
הלוואי שיכולתי לקפוץ ולראות מה יקרה עוד שבועיים או חודש
להכנס לשם ישר בלי הפחד הזה מדחייה.
השעה ארבע וחצי בבוקר, עברו 24 שעות מרגע השיא שלנו אתמול
והפרפרים לא מפסיקים לעוף וזה כבר כואב, אין לבטן מנוחה, קשה
לי לנשום מרוב התרגשות, אמרת שתתקשר מחר אחר הצהריים ומשעה 12
בלילה אני אומרת לעצמי " עכשיו רק תלכי לישון, מחר תקומי והוא
יתקשר" וקשה לי לישון כאילו אני כבר מחכה למרות שאני יודעת
שאין בזה טעם, משהו בי מתעורר לחיים ומתמלא צבע, הערפל הזה
נהיה עביח יותר ויותר ואני יודעת שיש בי צבעים חדשים כאלה שלא
ראיתי מאז ילדותי  אבל אני פשוט לא רואה איזה צבעים התעוררו
מרוב ערפל איבדתי את הדרך ואני מחכה שתנחה אותי על פי תהום, יד
ביד, אל תעזוב.