השעה 1:45 כולם ישנים, היא נכנסת לחדרו של אחיה הצעיר, הציור
שציירה עבורו תלוי על הקיר, על רצפת החדר ערמות ספרים, מאמרים
ממורקרים, קופסאות סיגריות ריקות ומאפרה מלאה בדלי סיגריות
חומים. היא התיישבה על הכסא, הדליקה את המחשב, על שולחן העבודה
תמונה שלה חובקת את אימה המחייכת, היא חייכה לעצמה, לחצה
פעמיים על העכבר והתחברה, דף הבית נפתח, היא הזינה את שמה
"כרובית צבועה", כבר למעלה משנתיים עם אותו הניק. שחזרה מדרום
אמריקה הבטיחה לעצמה שלא תיכנס יותר לצ'טאים, ניסתה להיגמל, אך
כבר באותו הלילה, שכל חבריה עזבו, היא נכנסה למיטתה ונזכרה בו,
חשה צורך עז להיכנס לצ'אט, אולי הוא יהיה שם, ואכן הוא היה,
הוא סיפר לה שהוא חוזר בעוד מספר ימים, היא פחדה. הם נפגשו שנה
לפני כן, הוא טוען שהיא זו שהתחילה איתו, ולה זה בכלל לא משנה,
היא אהבה אותו, הרגישה שרק הוא מבין אותה, שרק איתו היא יכולה
להיות אמיתית. הם טיילו ביחד מספר חודשים, למדו, השתנו, צמחו,
ואז זה נגמר, היא המשיכה לבדה והבטיחה לעצמה שלא תחזור עוד
להיות תלותית באף אדם, שתהייה  אחראית לחייה ותאהב את עצמה.
היא אהבה את הניק החדש שלה, התחלה חדשה, צבעוניות, כל השינויים
שחלמה עליהם הסתתרו מאחורי אותו הניק. היא נכנסה לחדר
פילוסופיה לכל, תמיד אהבה לדבר הרבה, לברר עם אחרים דברים
ולהשליך על חייה, אך הצליחה לעשות זאת בצורה טובה יותר מאחורי
המסך, שם הרגישה שהיא מוגנת, שם הרגישה שאף אדם לא יראה אותה
כועסת, בוכה, שם תוכל להיות אמיתית, חסרת מסכות. את המסכות היא
השאירה מאחוריה בפרו, לאחר שגילתה שאכן היא יכולה להיות לבד
ואף לאהוב זאת. בחדר היו מספר שמות לא מוכרים, הם שוחחו על
סקס, היא לא הופתעה, בשעות הללו הם משוחחים רק על סקס. פתאום
שורה כתומה הופיעה על המסך, "בואי איתי, בבקשה", היא המשיכה
להביט במסך והסתקרנה, הוא חזר על המשפט "בבקשה, בואי איתי",
היא הופתעה מהבקשה, רגילה הייתה לשאלות מסוג "באיזה צבע?" או
לאמרות מסוג "צביעות זו תכונה מגעילה" ולכן הקלידה במהירות את
צמד המילים "מרק כפתור" ונעלמה מהחדר, הוא נכנס לחדר שניה
אחריה ושאל "מי את? מי את כרובית צבועה?", היא שנאה את המשפט
הזה, היא לא אהבה לספר על עצמה, אהבה להקשיב, ללמוד מאחרים,
ללמוד דברים חדשים, השאלה הזו הפחידה אותה, הפחידה אותה המחשבה
שהיא בת 24 ועדיין לא יודעת מי היא. אך השעה הייתה מאוחרת,
הניק שלו מצא חן בענייה, והיא החליטה לגולל בפניו את סיפור
חייה. כהרגלה נמנעה מלספר את שמה והיכן גרה. היא שאלה "מה תרצה
לדעת?" והוא הגיב במהירות "האם את מאושרת?", מילים אלו גרמו לה
להרגיש עצב, היא לא הייתה מאושרת, אומנם נאחזה בזיכרונותיה על
אותה חיה שנקראת אושר, על אותם הרגעים שבהם הרגישה את האושר
חודר לליבה ולעצמותיה וממלא אותה בשלל צבעי הקשת. בשנה האחרונה
חוותה המון כאב וצער, היא הייתה מלאת פחדים למרות שהקרינה
בטחון, היא פחדה מהמחשבות שלה, פחדה להיות בחושך, פחדה לא
לישון בבית, פחדה שאימה תמות ואביה יישאר לבד, פחדה מחוסר
היכולת שלה להתמקד בדברים ולהתעמק בדבר אחד, פחדה  לא להבין
דברים, להרגיש טיפשה, פחדה מאהבה, פחדה מהיכולת שלה להכיל כאב
של אחרים, פחדה מאהבה שחשה כלפי אחרים. בשנה האחרונה חייה
השתנו. הוא שאל אותה מה היא עושה בחייה, והיא ענתה בגאווה
שצבעה את המסך "אני לומדת חינוך מיוחד", הוא אמר :" אני מקנא
באנשים כמוך שמסגולים, אני לא חושב שהייתי מסוגל", היא שתקה,
נזכרה בגן שעבדה בשנה האחרונה, נזכרה בגננת המאמנת שלה, חייכה
לעצמה, ייתכן שהבעה מזלזלת עלתה על פניה, מאמנת, היא לא הייתה
עבורה מאמנת, אומנם למדה ממנה הרבה, למדה גישה חדשה שהתאימה
לאופייה, אך לרוב למדה דרך השלילה,  מה לא לעשות. תמי הייתה
הגננת המאמנת שלה, בתחילה היא העריכה אותה, את היכולת שלה
לחבוש מספר כובעים וניראה היה שאכן הצליחה במשימה, אך מבחינתה
היא לא ליוותה אותה. היא זוכרת את שיחת המשוב האחרונה, שיחה
שציפתה לה, בסיום שבוע שלם ששהתה בגן ציפתה למילות תודה, אך
תמי לא הודתה לה, בקושי הסכימה למלא את המשוב וביקשה ממנה
שתעריך את עצמה, האם זה בכלל אפשרי? היא זוכרת את המבט בעיניה
של תמי כאשר סיפרה לה בתחילת השנה כי אמה חולה, ניראה היה
שאמפטיה משתקפת מעיניה של תמי אך המבט היה מזדהה, הזדהות לא
עוזרת, ובמשוב הסיום תמי זכרה רק להעריך את היכולת שלה לפעול
בגן ולהתחבר לילדים למרות הקשיים שחוותה בביתה, היא זוכרת את
המילים :"לא ניראה היה לי שאמך חולה" , והיא חשבה לעצמה, אולי
היא  תלך עם שלט תלוי על צווארה שעליו יהיה כתוב: לאמא שלי יש
סרטן, ומה אז , אז אנשים ירחמו עליה, היא לא חיפשה רחמים, שנאה
שריחמו עליה. נזכרה בגבי, היא אהבה אותו, אהבה טהורה, אהבה
נקיה, ללא אינטרסים, העיניים שלו שידרו לה אהבה, הבנה, קבלה,
המסע שלהם עבורה היה מופלא, הוא לימד אותה את משמעות המילה
קבלה, לקבל את השונה, היא הייתה שונה. התהליך שעברה איתו לא
היה קל, אך בין הקשיים שאותם הספיקה לשכוח צמחה מערכת יחסים
המבוססת על אמון, היא לא נפרדה ממנו, גן החיות שבנו ביחד היה
מונח בחדרה, היא לא רצתה להיפרד ממנו, ניסתה שלא לחשוב על
מצבו, ניסתה לשכוח אך ידעה שבקרוב מאוד תצטרך להתמודד איתו
ולהיפרד ממנו ואולי אפילו מחלק מעצמה. היא למדה הרבה בגן, למדה
מהבחורה שהתנסתה עימה, הילה, הילה בעלת העיניים הכחולות
והעצובות, קשה היה לה להביט בעיניה, פחדה להישבר לידה, היא
למדה ממנה מהי שתיקה יפה ומעט על האיפוק. לפתע שורה כתומה
נוספת הופיעה והעירה אותה, "כרובית את שם?", היא ענתה:" כן,
אני פה", "ואת נהנית בלימודים?", ענתה במהירות :"לא, אני לא,
אני מרגישה שאני מעבירה את הזמן", נזכרה בשיעורי ההדרכה של שנה
שעברה, הרבה דברים לא השתנו, כיתה שקטה, היא ועוד מספר בנות
מעבירות את שיעורי ההדרכה, לא אהבה את ההרגשה הזו של השקט,
רצתה ללמוד, השתוקקה לגירוי אינטלקטואלי, ובמוסד הלימודים
שלמדה לא היו רגעים רבים שכאלו. ברוב שיעורי ההדרכה ישבה ליד
ימית, הקשר שלהם היה חזק מאי פעם, ימית הבינה אותה מבלי לשאול
שאלות רבות, קיבלה את הכעסים, קיבלה אותה בימים שבהם הגיעה
טעונה אחרי לילה חסר שינה, קיבלה באהבה, בלי שאלות, בלי
מחשבות. אך בשנה הזו היא השתנתה מעט, ניסתה להקשיב לפני שענתה,
ניסתה לקבל, אך עדיין לא הפסיקה לשאול שאלות, ניסתה להיות
אופטימית למרות שאמרו שהיא פסימית. אותו היא לא שאלה כלום,
השעה 2:23 ולא שאלה אותו דבר, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה
שמצאה עצמה בוהה מול המסך, העבירה ככה שעות, שעות של מחשבות על
חייה. לאחרונה חשבה הרבה על אביה, אביה שאהבה יותר מכל, עיניו
הירוקות עצובות, עייפות, על פניו קמטים ואלו לא היו קמטי צחוק,
בלילה שהיא ניגשת לחדר הוריה לבדוק שאימה נושמת היא מבטה בהם,
פעם הם היו יפים, היום כבר לא, אמה מחוברת למחולל החמצן וידו
של אביה מונחת על גופה הצנום של אמה בעדינות ועדיין הקמטים
במקומם, כאילו חושב במקום לחלום. לא נרדמת בלילה מבלי להיכנס
לחדרם מספר פעמים לראות שהיא בסדר, פוחדת מהיום שהיא תמות,
אומנם היא מנסה להכין עצמה, את עבודות הבית היא כבר מכירה,
בבנק היא כבר רשומה, יודעת מה עושים, למי פונים אם קורה משהו
באמצע הלילה. ובסוף היא נרדמת, חובקת את כריותיו של נדב שכבר
לא ישן במיטתה מספר חודשים, היא לא מתגעגעת, יש לה זמן לעצמה,
למחשבות שלה מבלי שיגידו לה שעיניה נראות עצובות, מבלי לראות
את פניו מודאגים ואותו יושב מולה ושותק, היא לא אהבה את
השתיקות שלו, היום נשארו לה הכריות, לחבק אותם ולהרגיש את
הבדידות חודרת מבעדם. במשך היום היא לא חשה בבדידות, אין לה
זמן לחשוב על כך, אך שהלילה מגיעה והבית שקט היא מרגישה והיא
שונאת את ההרגשה הזו. הבית שלה שקט, אחיה הבכור בביתו עם
משפחתו החדשה היא מנסה שלא לחשוב על הקשר המוזר שיש לו עם
האישה הזו, מנסה שלא לשפוט אותו, את אחיה הצעיר שנסע לפני שהכל
התחיל ועד היום חזר רק לביקורים קצרים, מנסה שלא לשפוט אותם על
שהניחו אותה להתמודד עם הכל לבדה, מנסה שלא לכעוס עליהם, אך
לפעמים קשה לה, אז היא צוברת את כעסיה ותסכוליה בבטנה המסוגלת
להכיל כמעט הכל, היא צוברת עד שזה עובר או יוצא, היא מקיאה את
כעסיה אחת לחודש, רבה עם מישהו קרוב שמסוגל להכיל אותה, ואין
הרבה כאלו. מעט אנשים קרובים לליבה, יהב תמיד היה שם וכנראה
תמיד יהיה אך קשה לו, אז היא מכבדת אותו ושותקת, כנראה שמכבדת
את כולם כי היא לא מדברת על זה הרבה. פעם חשבה שתוכל לדבר עם
המדריכה שלה, היא סומכת עליה, עיניה מבינות, מבטה עוטף באהבה
אך היא מזכירה לה את אימה, שיערה האדמוני המתמזג עם חיוך חושף
שיניים וחולצה אדומה שמאירה את פנייה, כך אמה נראתה לפני שנה.
ובכלל התקשתה לחשוף את חולשותיה, פחדה להגיד שקשה לה, לפעמים
היא חושבת לעזוב הכל ולברוח, לנחות באיזה אי שקט ולחכות
להודעה, נמאס לה להוכיח את עצמה בפני כולם, היא עייפה מהמרדף
המטורף הזה, פחדה להגיע לקו הסיום ולהיפרד. על מסך המחשב בחלקו
השמאלי התחתון הופיעה השעה 2:56, היא הביטה במסך שמו כבר לא
הופיע, הוא יצא מהחדר והיא לא שמה לב, בשורה האחרונה במסך
הצא'ט הופיע המשפט: "אני מקווה שיהיה לך טוב".