שיט! אני לא מאמינה.
יש לי כבר איחור של יומיים. ומאתמול אני בלחץ אימים. אני פוחדת
בכלל לחשוב על מה שחברה טובה שלי כבר רמזה לי שכדאי לי להתרגל
אליו.
תמיד אני מקבלת בזמן. ופתאום אני תופסת שמשהו לא בסדר.
לא מאמינה. פשוט לא מאמינה. כזאת טעות? לא יכול להיות.

ואולי השתבש אצלי הכל בגלל המכות שקיבלתי בכל הגוף בתאונה
שעברתי?
ואם כן - מה יהיה? מה אגיד? איך אסביר?

הפלה? לא הפלה? מה עושים?

חייגתי פעמיים לרופא שלי, אבל ניתקתי את הקו עוד לפני שהרים.
משהו עוצר אותי עדיין מלחשוב על כך ברצינות. ואולי זו רק טעות?
אז למה לדבר על כך בכלל.
החלטתי: מחר אני הולכת לבית מרקחת. מחר - אני רוצה לדעת. או -
או.

ועכשיו בא לי לטרוף את עצמי: הסמנכ"ל?

הסמנכ"ל? פתאום הסמנכ"ל הזה יהיה האבא של הילד שלי?

הוא? הוא - ולא הטייס?
איך יתכן בכלל? מה יהיה? זה מה שרציתי?
אני עדיין לא מאמינה. ואלף מחשבות מתרוצצות לי בראש.
כן. לא. וכן. ולא. וכן רוצה. ולא רוצה.
ואני עדיין אישה נשואה...

אמא'לה: אני הולכת להיות אמא?

לא מאמינה.

נחכה למחר.


נורה.


9.9.1998