אותן חברות שיש לי במכוני הלב השונים, תמיד נחשבו אצלי לקלאסה
של המקצוע. משום מה תמיד היה נדמה לי, שיש אצילות מסויימת
במוות החטוף והמהיר מהתקף לב פתאומי, או מה שקרוי בלשון העם:
שבץ.
המוות המשוגע הזה, המפיל אדם באופן פתאומי בגלל אוטם שריר הלב
שלו, תמיד יצר אצלי תחושה מיסטית בלתי-ברורה של אפסות האדם.
זאת - בניגוד לגסיסה האיטית והמתישה של החולים האחרים,
המתייסרים ימים, שבועות וחודשים, ונגמרים לנו לאט-לאט בידיים.
אלה, יותר מקורבנות התקפי הלב, מצליחים לסחוט מאיתנו הרבה יותר
רחמים, ולא פחות שאלות בדבר הערכיות של עצם החיים לעומת האיכות
שלהם.

אך ההבדל הגדול בין שני סוגי הפטירות, מתבטא בעיקר בעוצמת ההלם
של המשפחות, הקרובים והידידים. בעוד אשר מותקפי הלב משאירים
בהלם ובתדהמה את משפחותיהם - יש ביכולתם של
בני משפחות הגוססים האחרים, להכין עצמם נפשית לרגע הפרידה או
הנטישה.
המשוואה היא זו: ככל שהמנוח נפטר מהר יותר - כך גוברת תדהמת
המשפחה. וככל שהוא "נמרח" יותר - קטנה "אכזבת" המשפחה. ראיתי
משפחות שאפילו נאנחות בהקלה מכך שהסיוט נגמר.

ונזכרתי בדוגמאות המקאבריות האלה, לאור התיאורים הכואבים
שאנשים מעבירים לי.

לרגע אפילו יש לי הרגשה שאני בת-מזל:
לא "גססתי" את הבגידה של הטייס. ולכן לא סבלתי בזמן-אמת. פשוט
לא ידעתי שאני גוססת או אמורה לגסוס. אצלי זה בא בשבץ.
שישי-שבת קצר - שהפך לשישי-שבץ ארוך. ואיתו - התדהמה הנוראה,
ההלם, המחשבות, וכל מה שרודף אותך סביב.

ועדיין אין לי תשובה ברורה מה עדיף: לגסוס את הנישואין לאט -
או לאבד אותם במכה אחת, כמוני.

מצד שני, מה זה כבר חשוב, בעצם, כשמגיעים לבית הקברות הזה של
הנישואין: אותה מצבה לכולנו.

נורא.

נורה.

7.9.1998