כולם שמעו עליך, מלך שבנה לעצמו ארמון מחופש לבקתת עץ וכלא
עצמו שם.
בקתת עץ עם סורגי זהב ובפנים מונח לו כסא מלכות רב קומה.

אני עומדת במרכז יער עבוט העוטף את ארמונך.
מישהי מחזיקה לי את היד שלא אברח ברגעי המתנתי לרגע בו תצא
לחופשי מהמאסר שגזרת על עצמך.
מאסר בדידות המלך.

מחלון הסורגים אתה רוחש לי את רצונך לצאת אלי ובכך רוכש אותי
אליך.
לא נותן לי ללכת...

ואז, ברגע כל כך לא צפוי פותח בפני את דלת ארמון המלוכה שלך,
מתיישב על כסא התפארת שלך,
מושיב אותי על ברכיך השלוות, בעוד ששלי רועדות ללא הפסק.

נושק לי, ומכתיר אותי כמלכתך.