כל השבת הייתי במיטה.
קמתי, התעוררתי. נרדמתי. התעוררתי.
לא יכולתי לא לישון רצוף, ולא להחזיק את עצמי ערה. הצוואר עוד
כואב, וגם הרגל, ולא מצאתי לעצמי מקום נוח.
לקחתי איתי למיטה את ה"הגיונות" של שופנהאואר, ושוב עיינתי
במילים הקשות שהוא שופך בפרק שלם על כל הנשים בעולם. עכשיו אני
יודעת ביתר-וודאות שאני אפס. ואני כלום.
ובכלל, כל אישה היא ריקה, ולא נועדה אלא כדי ללהג ולהביא ילדים
לעולם.
מדהים, אני זוכרת שאמרתי לעצמי, מדהים הפער בין הלוגיקה שבה
הוא מציג את טענותיו והערכותיו ובין המסקנות העלובות של
הפילוסוף הזה. ואי-אפשר שלא לציין את הרטוריקה המעולה שלו.
וחשבתי, שאם אלה הן התוצאות ה"מדעיות" שלו או בסיס תפיסת
הנתונים שלו לגבי עניינים כה ברורים שבעובדה - איך נוכל לקבל
את שאר תפיסותיו לגבי עניינים מופשטים אחרים?
"אל תהיי חמה עליו כל-כך," אמר לי מישהו שצילצל בדיוק באמצע
הקריאה, "גם ניטשה לא שכח להזכיר לגברים לקחת את השוט כשהם
הולכים אל האישה".

לא הייתי טורחת להלאות אתכם בעניינים כבדים הבוקר, המתאימים
יותר לפצועה כואבת במיטה, אלמלא הזכירו לי השניים האלה, אלף
אלפי הבדלות כמובן, את דפוס ההתנהגות של כל התמנונים הסובבים
אותנו בחיים.
בשפה מקצועית, אנחנו רואים בהם מאוננים וורבאליים. בהבדל אחד:
המבריקים שבהם - משפריצים עלינו בכסות אינטלקטואלית תורות
פילוסופיות, ומגרים אותנו להקשיב ולהשיב.
הנחותים שבהם - עושים זאת כמו חתולי-רחוב, עד כי קשה להבדיל
בין הריר הניגר להם מהפה, ובין נוזל אחר שהם מפרישים מאחד
הפתחים האחרים שלהם. חולים כאלה - והיכרתי רבים - היו נוהגים
להפוך את החוקן שעשו להם לפולחן ולדרך חיים.

טוב. לא חשוב.
סליחה שהחזרתי אתכם לרגע חזרה למחלקה.


נורה.


6.9.1998