עד לא מזמן חשבתי שזה בכוונה, הגורל מתאכזר אלי בכל מיני
דרכים, חשבתי שאני חולמת את החיים שלי. אבל עד מהרה התוודעתי
למציאות, כן, כן למציאות המרה, שנכפתה עלי, כי אני כשם שאני
נולדתי נולדתי להרע לכולם. נועדתי להרע ולכן השטן הכשיר אותי
להתמודד עם כל רוע אפשרי בעולם הזה.
איך שנולדתי, תמימה כביום היוולדי, לקח השטן את נשמתי ובחן
אותה. אני נמצאת כרגע בשלבי גהינום, שלאט לאט מתהווים ליצירת
שטן מופלאה. כי נשמתי בת השטן היא, לילית היא, כמו שנאמר
במיתולוגיה היהודית ותפקידי היחיד הוא לשבור לבבות. ולא שזה קל
לי כי עם כל לב שאני שוברת רב המצפון, הנורא מכל, מצפון שמסמן
את אלוהים רב עם השטן, רק בשביל לשריין לי מקום תחת כנפיו.
השטן לקח אותי לידיו ורצה ללמד אותי סבל מהו. עוד כשהייתי
קטנה, בת 8 ונאיבית מאין כמוה הוא בחן אותי במבחן סבל מס' 1
הכולל התעללות פיזית ונפשית כאחד. יום אחד כאשר הגעתי הביתה
מבית הספר, גיליתי ששכחתי את מפתח הבית וחשבתי לתומי כי המפתח
נמצא בבית השכן, למרות שאף פעם הוא לא היה שם. נכנסתי לביתו,
רק הוא היה שם, איש מבוגר, שמן, מזיע ומסריח מדגים ומעצמו נועל
נעלי בית ומתהלך בגופיה מיוזעת חצי רטובה, יושב לו בהתרפסות מה
על ספת העור הישנה וקורא לי אליו, ניגשתי אליו מקווה למצוא
מפתח בידו כדי שאוכל להיכנס הביתה ולנוח ולאכול את ארוחת
הצהריים המחוממת שלי. "בואי מתוקה גשי אלי" פנה הוא אלי בקול
הרגוע שלו ותפס את ידי הקטנה והרועדת והחל מנשק אותה, כאילו
הייתה מעין גופה מתנודדת בידו. ואני, כחפץ שלוח כנגדו לעשות בי
כרצונו. ידו תפסה את ידי כנשיכת רוטווילר אכזרי. אני מנסה
להיחלץ מאחיזתו הקשה ולברוח אך הוא לא מרפה. הוא עובר לגעת
בשאר חלקי גופי, מתחת למלבושי ובגדי התחתונים שלי, כמחפש דבר
מה לאחוז בו אך הוא בכל מקום. אני משותקת, נותנת לו לחלוף
ולבדוק כל איבר בגופי העירום למחצה ומנסה להזיז את עצמי לברוח
אך נכשלת כקפואה במקומי. לא יכולה לזוז. אחרי כל זה נגמרה
הבדיקה החיצונית. אני מבועתת רצה לכיוון ביתי שהיה נראה רחוק
כלא נגיש. מגיעה הביתה ומוצאת שם את אחותי הגדולה, מנסה לסדר
את נשימתי והולכת למיטה לישון, כדי לחלום, לא להיכנס למציאות
המרה הזו של טראומה והלם לא מבוקר. ישנה את המציאות וחיה את
החלום. כך היה עד להגיעי לגיל 11, כיתה ה', באותה שנה הייתה
לנו שיחת בנות עם יועצת בית הספר והיא דיברה על דברים דומים.
היא סיפרה כי אנשים כאלה הם אנשים מסוכנים וכי צריך לשים אותם
בבית הסוהר. הרמתי את ידי וסיפרתי כי משהו דומה קרה לי ואני
זוכרת שהיה משהו כזה בחיי. קשה היה לי לדבר על אותו היום,
פחדתי פחד מוות. עד היום מהדהד קולו של השכן המיוזע הקורא לי
מעבר לגדר ורוצה לעשות איתי שלום ואני בורחת ממנו ומסתגרת
בחדרי עד יעבור הפחד, עד שאני נרגעת. אשתו קנתה לי ממתקים
כבקשת סליחה על התנהגותו של בעלה אך לי נישארה צלקת עד היום
והיא לא מרפה ממני.
אחרי כל הסיפור הזה, קרוב לחמש עשרה שנה, לקח להורים שלי להבין
שכל מה שחלמתי באותה תקופה כדי לנסות לצאת מהטראומה היה נכון
ואמיתי. אני לא שיקרתי או בדיתי את הסיפור הזה מליבי. הם היו
אלה ששלחו אותי לפסיכולוג כדי שהוא ינסה למחוק ממני את הטראומה
כלא הייתה. הרי הוא היה שכן כל כך נפלא, שלא הגיוני שהוא יתעלל
בילדה מסכנה כמוני.
אבל אני למדתי את הלקח, מאותו יום לא סמכתי על שום מילה של
ההורים שלי. כל מה שהם אמרו לי היה כעין עירבון מוגבל הדורש
בדיקת כנות מעמיקה.

כשהגעתי לבגרות, בערך בגיל 16, התחלתי להביע את התעניינותי
במין ובמה שקשור בו כך, שהנשיקה הראשונה לא איחרה לבוא וכן
יחסי המין הראשונים ולאחר מכן השניים וכן הלאה. גיליתי, שאין
צורך במחויבות רגשית לעשות את זה. זה לא כמו שכולם סיפרו, כזה
דבר נפלא, אבל יש בזה משהו ממכר, משהוא שגורם לך לרצות את זה
יותר ויותר וכמה שיותר ולא משנה איפה ומתי. ככה שאחרי ניסיון
של להשתמש ולזרוק   כ 15 גברים, הכרתי את ההתנסות השנייה שלי.
זה לא היה קל, זו הייתה התאהבות, והתאהבות אמיתית, אבל השטן לא
נתן לי אותו. הוא אימן אותי כל כך טוב בלשבור לבבות, כך שהוא
לא ייתן לבן אדם דתי, שעובד את האויב הכי גדול שלו, אלוהים,
לנצח אותו. כך במשך שנה שלמה בישל לי השטן את המפלה הכי גדולה
בחיים שלי. במהלך התפתחות החברות הזו, עם ברית האלוהים, תוך
כדי כך שאני משתכנעת לחזור בתשובה על כל החטאים שלי, זימן לי
השטן אוזן קשבת מטעמו, שיעזור לי בהחלטות הקשות שלי בזוגיות.
את האוזן הקשבת הזו, לקח השטן לו לבן ואימן אותו, כיצד יעביר
אותי הוא את השלב הבא בקבלה לחיים של לילית ממוצעת (הרי תמיד
הייתי ממוצעת). לאחר שנפרדתי מבן האלוהים, באה האוזן הקשבת
עודדה, תמכה, עזרה בכל השלבים ונתנה תקווה לחיים טובים יותר
ממה שהיה אז. עד אשר העמיד אותי האוזן הקשבת הזו בפני ברירה
"אם לא תתני יותר ממך, אין לי מה לתת גם לך. הרי אני מחכה כבר
מעבר לשנה שתתני, עכשיו הזמן לגבות את כל החובות שלך אלי".
בהתחלה, היססתי, אוזן קשבת אסור לה להפך לבת ברית אלא למלווה
בחיים. מצד שני לא יכולתי לסרב, משום שאוזן קשבת כזו שנתן לי
השטן בידיעתו לא מוצאים כל כך הרבה. היססתי והסכמתי אבל רק
ברמה העקרונית. לא נתתי לאוזן להתקרב לגופי גם לאחר ניסיונות
שכנוע רבים. האוזן התייאשה מלחכות וגבתה את שלה בכוח. פתאום
לאוזן צמחו ידיים ורגליים וגם גוף וראש ועיניים עיני נמר כאשר
רץ הוא אחרי טרפו ואף, אף אריה שואג ברעבונו וידיים, ידי נשר
כאשר אוחז הוא בטרפו, והוא לא מרפה ורק האוזן הגדולה, שהייתה
לו, נפלה והוא נהפך להיות מפלצתי ומפחיד ונורא. ניסיתי להדוף
את גופו המפלצתי, האיום ושוב עלו וצפו להם זיכרונות ישנים,
זיכרונות נוראים מבית השכן ומתגובת ההורים הבטוחים כי אני
משקרת ושוב. מצאתי עצמי בתחושה חסרת אונים. השטן ספק ידיים
ושמח על יצירתו ואמר לי "הנה עברת עוד שלב בדרכך לשבע מאות
מדורי גהינום".
הנפש כבדה ורוצה לנקום, להרוג ולחסל כל מי שבקרבה, לשבור
לבבות, להרוג נפשות ולו רק לרגע נקמה מתוקה אחת, לו רק למצוא
לנפשה זמן לחבוש את הפצעים.
הרי תוכניתו של השטן לא תסתיים עד שלא אמות ואני מועמדת לעבור
את כל שבע מאות מדורי הגהינום שלי. מזל שהשטן עושה הנחות לדור
שלישי של ניצולי שואה, שצריכים לשמוע על כל הזוועות שתכנן
השטן. ואלוהים במלחמתו איתו סידר את הכל, אבל הביא עלינו דור,
שהוא דור של שכול ועצב, של דה יומניזציה, שהדורות הבאים ישמעו
ואת העצב שיהלך בקירבם עוד מאות שנים עד אשר יעבור הזעם.

מחכה לימים טובים