בבוקר עוד חשבתי למשוך את השישי-שבת בבית של ההורים. אבל די.
אני לא יכולה עוד.
רוצה את השקט שלי. רוצה את המיטה שלי. רוצה את הפינה שלי.
ואפילו שהבית שלי שוב אינו אותו בית שאהבתי, ואפילו שהמחשבות
רודפות אותי בו בכל פינה, אין תחליף, נראה, לפינה הרגילה שלך.
שום חמישה-כוכבים שבעולם לא יכולים להשתוות לאותה פינה פרטית
שלך.
פינה. זו המילה.
רוצים את הפינה. מחפשים את הפינה. טוב לנו בפינה.
וחוץ מהפינה-קולדה שאני באמת אוהבת, אני כבר מדמיינת לעצמי מה
עובר לכם עוד בראש כשאתם רואים את המילה "פינה": הנה, מה שהיא
באמת מחפשת...
ואולי בגלל זה אנחנו מבליגים כל-כך יפה כשמעמידים אותנו לפעמים
בפינה? אולי אנחנו בעצם מחפשים את הפינה הזאת בכל מחיר?

עדיין כל הגוף כואב לי. כואב כואב. הייתי אומנם חגורה, אבל כמו
שגם אתם מבלפים: חגורה חפיף. עם מקל כביסה למעלה, העושה את
חגורת הבטיחות יותר לקישוט או להגנה מפני דו"ח של המשטרה, מאשר
לחגורת בטיחות באמת. כך קיבלתי, כנראה, מכה בחזה מההגה. ומזל
שהמכה היתה מן הצד, וכך נמנעה מכה קשה באמת. גם האגן כואב לי.
והרגל גם.

למזלי, לא נגרמה שום פציעה של ממש. הכל רק מכות יבשות.
הצילומים של הרנטגן יצאו בסדר. כל החוליות במקום. החלק היותר
קשה היה להתפשט לצילומים האלה, מול מי שהיכרתי בעבודה מהצד
השני של המצלמה. "נו, נורה", אמר לי האלכסנדר של הרנטגן, "את
כבר יודעת איך אנחנו צריכים אותך לצילום". רגע של מבוכה. אבל
הכאב שיתק, כנראה, כל בושה. איפה הוא חלם שאני, נורה, אעמוד
מולו עירומה אי-פעם?! אבל החיים חזקים יותר, מסתבר, מכל
פנטזיה של כל צלם רנטגן.

אז זהו. עכשיו עדיין כואב, אבל פחות. הכאבים עדיין קיימים - אך
עמומים יותר. קצת בעייה בסיבוב הצוואר - אבל אני מניחה שגם זה
יעבור.

גם אמא שלי, שתהיה בריאה, לא הוסיפה לי הרבה בריאות. "מה
יהיה?, ו"מה תעשי?", ו"הוא צילצל"? ו"מה את מתכננת?" וערימה של
עצות מה להגיד לו, לטייס, ואיך להתנהג.
די!!!!!! אני כבר לא יכולתי. אבא שלי באמת יותר פרקטי ממנה:
"נורה", הוא אמר לי כמו דרך אגב, "אם יש בעייה... אם את לא
יודעת מה להחליט... תגידי לי." ממש לא נודניק. מבין
אותי בעיניים. אפילו שאל-התייעץ איתי אם יהיה חכם מצידו להרים
לו טלפון ולפגוש אותו, את הטייס, כדי לדעת בדיוק מה באמת קורה,
ואיפה תקועים העניינים.

בבית - המזכירה מפוצצת מהודעות: מאה הודעות של הטייס, ולא מעט
של הסמנכ"ל. לא הודעתי לאף-אחד מהם שנפצעתי. פשוט נעלמתי.

צללתי אל הכאבים החדשים שלי, ועוד אין לי תשובה איזה מהם
כואבים יותר: אלה של הלב - או אלה של הגוף.

אחות לנו קטנה - ותשובות אין לה.


נורה.


4.9.1998