"Get a hold of yourself man!"
(Eric Cartman, Southpark)


בבוקר פייפרז מת. בערב הלכתי לזכרו בפעם האחרונה לשתות בירה
בבר של סטרייטים. אני לא אוהב בירה ואני לא אוהב סטרייטים. כך
שהפעמים הבודדות שהסכמתי ללכת איתו למקומות כאלה לפני שהוא מת,
היו לגמרי למענו. אסור היה לדבר על שום דבר הומואי: לא על
פינים זקופים, לא על רגליים שעירות ואפילו לא על רקטומים
רוטטים - הנושא החביב עליי. זה לא כל כך קשה להעמיד פנים לכמה
רגעים שהיית עושה טובה למלצרית, שלא יעלה על הדעת איזשהו קשר
בינך ובין התשובה הגברית לאנג'לינה ג'ולי שכרגע נכנסה פנימה אל
תוך הבר (המעוצב בצורת חללית בצורה הכי בנאלית וחסרת טעם)
שכמובן אין לך שום דיעה על העיצוב שלו, ושאתה אוהב מוסיקת
אירית, קאנטרי או ג'אז. עם הבירה לעומת זאת הסתדרתי פחות טוב.
לא הצלחתי לגמור חצי ליטר בפחות מ-40 דקות, כי כל לגימה של
יותר מכמה טיפות הייתה עושה לי בחילה. הוא מעולם לא התעקש שאני
אגמור את כל הכוס, זה היה כמובן רעיון שלי. מכל מקום שוב מצאתי
את עצמי בוהה ביאוש באחד מאוייבי הנוראים ביותר - כוס בירה
שחורה, גדולה, צוננת וקצפית.
"נו, נוותר לך היום," היא אמרה. "אבל רק היום."
"תודה..." כל כך התרגשתי מהמחווה, וחשבתי איך פייפרז היה נופל
מצחוק אם הוא היה שומע את הבירה. שתיתי לגימה גדולה והתחלתי
לבכות. בחורה יפה עד כאב עם שיער שחור התיישבה לידי ובהתה בי.
"ערב טוב," היא אמרה.
הסתכלתי עליה בעיניים אדומות בתקווה שתבין שזה לא הזמן. "ערב
טוב," אמרתי.
"מה, בכית או שזה רק נדמה לי?" היא מיקדה את מבטה בפניי, מחפשת
סימני דמעות יבשות.
"כן," לגמתי מהבירה ללא קושי.
"רוצה לדבר על זה?"
נתתי בה מבט ארוך. פייפרז היה מגדיר אותה ככוסית-על. אני
הוספתי שהיא דומה שתי טיפות מים לנטלי ווד ושהיא מתלבשת יפה:
סוודר אדום אש שחושף חצי כתף חלקה ועצמות בריח שמאיימות לצאת
מהעור ולנקר את עיניך אם תנעץ מבט ממושך מדי בזוג שדיים עגולים
ובשלים בתוך חזיית סטרפלס שחורה יקרה; מכנסיים מחוייטים שחורים
וצמודים שמגיעים עד קרסוליים מושלמים; נעלי עקב שחורות גבוהות;
תיק צד חום. בלי איפור, בלי עגילים, בלי שטויות.
"לא, תודה," אמרתי.
"אתה בטוח? אני גרה ממש קרוב לפה. סתם נשתה קפה ונדבר," היא
ניסתה.
"תשמעי, זה לא ממש זמן טוב. אני... אני גם לא ממש בקטע של בנות
אם את מבינה..."
"לא!" היא קטעה אותי, אכזבה נוזלת מפניה.
"כן, מצטער." חייכתי חצי חיוך. זה קורה הרבה.
"לא!!!"
עכשיו יכולתי להישבע שהיא כועסת. וזה כבר לא קורה הרבה. "כן,"
התעקשתי.
"אתה יודע שזה ממש לא בסדר? אתה ממש חצוף!" היא אמרה בשיא
הרצינות.
"סליחה?" לא האמנתי שזה קורה לי. מה הקשר בכלל?! פייפרז מת
הבוקר!
"מילא שאתה בכלל לא נראה הומו, מילא שאתה נראה פשוט מצויין -
יש לך עוד את החוצפה לבוא לכאן ולשתות בירה!"
"מה?!" עכשיו הייתי עצבני כמוה.
"אתה נהנה מזה שבנות מסתכלות עליך, מתחילות איתך? מה יש לכם?!
מה כל כך כיף להגיד 'מצטער אני הומו'?!" היא המשיכה בשלה.
"מה את רוצה ממני?!" הרמתי את הקול.
"כלום! אני לא רוצה כלום. פשוט קשה גם ככה למצוא מישהו בעיר
הזאת, ונשבר לי שכל הבחורים היפים הם הומואים..." היא מלמלה.
אם אני הייתי כותב לה את הטקסט, חשבתי, זה היה נשמע הרבה פחות
בנאלי. "אוקיי. אז בשם כל ההומואים: אני מתנצל. אם זה עוזר לך,
לדעתי כל הבחורים היפים הם דווקא סטרייטים."
"מה אתה מבין?" היא רטנה.
לא האמנתי למשמע אוזניי. אם לא הבירה, הגבות שלי היו מנפנפות
אותה כבר מזמן. "אה, אין לי מושג מה הבעיה שלך, אם את משוגעת
או סתם שיכורה. לא באתי לפה להתגרות בך ולא שום דבר. החבר
היחידי שלי בעולם כולו במקרה מת הבוקר, והוא אהב בירה ואני לא
ו... לא חשוב..." חשתי בדמעות מאיימות לבקע את ארובות העין,
ומיהרתי לקדם את הבחילה על חשבונן על-ידי שתיית עוד לגימה
מהבירה.
אחרי שתיקה קצרה היא אמרה: "אני מצטערת. לא התכוונתי. אני
מטומטמת."
"זה בסדר," אמרתי באדישות. "גם אני."
"לא, אני באמת מטומטמת, יש לי דיפלומות."
"גם לי, גם לי. את לא עושה עליי רושם."
"חצוף. הוא היה החבר שלך? ז'תומרת הייתם... ביחד?" היא שאלה
בחשש מה.
"אני לא ביחד עם אף אחד. לא, הוא היה סטרייט גמור. למעשה, אם
הייתי מספר לו איך את נראית הוא היה מקנא בי. או שלא..."
"נכון אני נראית טוב? נכון?!" היא קטעה אותי. הבירה לא פסחה גם
עליה אותו ערב, היה ניתן להבחין.
"את נטלי ווד! את כוסית עולם, כן." צחקתי.
"אני אומרת לך, אני מסתכלת במראה כל יום ויש לי גוף יותר מושלם
מלשחקנית פורנו. אני באמת לא מבינה את זה," היא דיברה לעצמה.
"מה את לא מבינה, למה לא מתחילים איתך?"
"למה לא מתחילים איתי?! למה לא אונסים אותי! למה לא משתרע תור
באורך דיזינגוף של אנשים שמחכים לרדת לי!" היא אמרה בסבר פנים
חמורות ואז התפקעה מצחוק. פייפרז היה חושב שיש לה חיוך נהדר.
"את דפוקה לגמרי. אבל בעיניי זה דווקא מוסיף לך נקודות. איך
קוראים לך?"
"אלונה."
"יופי של שם. גיוראק."
"סליחה?"
"טוב, גיורא. אבל אני מעדיף 'גיוראק'. אני מרגיש ככה כמו בסרט
מדע בדיוני," אמרתי.
"לא צחקת, אתה באמת דפוק."
"אלונהק," התקרבתי אליה ולחשתי באוזנה. "אין לך מושג."
השתררה שתיקה.

"כשראיתי אותך חשבתי שאתה בוכה בגלל החולצה הנוראית שאתה
לובש," היא אמרה וכיוונה במבטה לחולצה-גופייה עם פסים אופקיים
שחורים-לבנים שלבשתי.
צחקתי. "כן... די מחרידה. אבל אני נשבע שהיא החולצה הנקייה
האחרונה שנשארה לי. את יודעת מהי?"
"מהי? חוץ מטעות אופנתית בלתי נסלחת?"
"זאת, אלונהק, גופייה צבאית אותנטית של הצבא הרוסי. סימונה
קנתה לי אותה לפני שהפסקנו לדבר."
"הפסים. הייתי צריכה לנחש. לא קר לך ככה?"
"לא."
שתיקה. חיבבתי אותה.
"אז... איך הוא מת?" היא שאלה ונשענה על הבר.
"א... זה יותר מידי נורא, אני... לא רוצה..." סימנתי לה בידי
שתדבר. שתדבר כי לדמעות אין משמעת.
"איך הוא היה? הייתה לו חברה?"
"את שואלת שאלות קשות." חייכתי. התחלתי להרגיש את המוח שלי
רוקד בקצב הוואלס בתוך הראש שלי, וסימנתי לבירה בידי - 'את
בסדר את.'
"למה? מה כל כך קשה?"
"הוא היה... גאון. גאון. לדעתי גאון לא מנוצל. לא גאון של
פיסיקה גרעינית. אמן."
והשם שלו..."
"פייפרז."
"פייפרז? אוקיי. וחברה?"
"הייתה לו חברה. או כמו שהוא קרא לה, אהובה."
"אתה רואה? זה לא קשה. איך קראו לה? טישוז?"
"חה!" דפקתי את הראש בבר. "טישוז זה חזק. לא, נעמה. קראו לה
נעמה. קוראים לה נעמה, היא חיה."
"וואללה. היא הייתה ידידה שלך?"
"אוי אלונהק... נגמרה לי הבירה. בואי נזמין וודקה ואני אספר
לך."

שתי דקות לאחר מכן סיפרתי לה בקצרה מעל שלוש כוסות (לכל אחד)
של הוודקה הכי מגעילה בעולם.
"פייפרז היה החבר הכי טוב שלי. לא היו לי חברים עד שהוא הגיע.
נעמה הייתה חברה טובה שלי גם כן, היא... עזרה לי במספר רגעים
קשים. ואם נתעלם רגע מהעובדה שאני שידכתי ביניהם, הם התאהבו
והשאירו אותי לבד."
"אבל אתה שידכת ביניהם."
"נו אלונהק! אמרתי שנתעלם מהפרט הקטן הזה. חוץ מזה אני...
בחלומות הכי שחורים שלי לא תארתי לעצמי שזה יצליח." שמתי לב
כשאמרתי את המילים האלה שהלשון שלי נהייתה קצת עייפה.
"והם השאירו אותך לבד?"
"כן! לבד! בזמן שהם... בחדר של פייפרז עושים את מה ש... אתם
עושים... לצלילים של הדיסק של לאונרד כהן, שגם אותו הוא לקח
ממני!"
"אה, גרתם ביחד?"
"אלונהק, איפה היית עד עכשיו? אני ופייפרז היינו שותפים, כן."
"סליחה שאני שואלת," היא אמרה, הסיתה את שערה השחור לצד ובלעה
את הכוס האחרונה שלה, הצוואר שלה רך ויפה, "אבל למה לא היית
פשוט שמח בשבילם?"
"סליחה זה בהחלט במקום, אלונהק. ויש לך צוואר יפה. אנחנו עכשיו
מתאבלים, אנחנו כואבים את מותה של נפש תאומה. אנחנו צריכים
תמיכה, לא מכות. אם את נורא רוצה לדעת הם גם לא ממש השאירו
אותי לבד, זה הכל בראש שלי, אבל אלונהק - לא מקלקלים סיפור טוב
עם האמת, אוקיי? אבא שלי לימד אותי את זה לפני שהפסקנו לדבר.
אני שפוך לגמרי..."
"טוב בסדר. פייפרז ונעמה, זוג מגעילים, תקעו לך סכין בגב,
למרות שאתה... השחזת את הסכין."
"יפה, אלונהק. הטקסט הזה עובד בשבילך טוב."
"תודה," היא אמרה בשביעות רצון. "אז מה עשית, גיוראק?"
"על מה אנחנו מדברים? עשיתי כל כך הרבה... השחזתי את
הסכין..."
"פייפרז ונעמה!" היא צעקה. מסביב הופנו לעברנו מבטים רבים
בעקבות התגובה האחרונה.
"אה, כן. פייפרז וטישוז. אני... לא יכולתי לעבור על זה בשתיקה.
אני לא מוכן שחברים שלי, אותם בחרתי מתוך עשרות אלפי מועמדים,
על פי קריטריונים מחמירים ביותר, אלונהק - יהיו מאושרים!"
"איכס... אושר." היא עשתה הבעת גועל משכנעת למדי.
"בדיוק. והיית צריכה לשמוע אותו... 'יש לי אהבה, יש לי אהבה,
יש לי אהבה!'"
"אוי! הייתי מקיאה עליו!"
"בגלל זה אנחנו פה יושבים ומדברים, אלונהק. את מבינה אותי ואת
יפה כל כך... אז כל פעם שהיא הייתה מגיעה לדירה הייתי שם
מוזיקה של יום הזיכרון בשיא ווליום..."
"ההההה..." היא צחקה.
"עברית, לפני שהפסקנו לדבר, קנתה לי ליום ההולדת זוג דגים
וקראתי להם פייפרז ונעמה. והייתי אנתטיפט באופן כללי. אני
מומחה. מה שלא הפריע לאף אחד מהם... אפילו בידר אותם, מה שעוד
יותר הכעיס אותי."
"כי הם הכירו אותך ואת כל השטויות שלך. חברים אמיתיים יודעים
להתעלם מזה."
"שמעת את הסיפור הזה כבר? ההה... בכל אופן ואז כתבתי את
השיר."
"אתה כותב?" היא התעוררה.
"בחסד עליון, אלונהק. בחסד עליון. גם את השיר כתבתי בחסד
עליון. שמתי להם אותו על הדלת של פייפרז."
"מה כתבת?"
"אה... בואי נראה. השיר נקרא מהלך מדיני נבון. זה מתחיל:
"שבע שנים וחודשיים תמימים
ניזונים אחד מאומללות השני."
"וואו. איזו התחלה."
"חבל לך על הזמן אלונהק. אוקיי. אני נזכר," אמרתי ונעמדתי
מולה.

"שבע שנים וחדשיים תמימים,
ניזונים אחד מאומללות השני.
הייתה לנו שפה משלנו, תרבות וחוקים,
סודות, זכרונות ומוסד שלטוני.
אנחנו היינו ברית, פדרציה של שתי מדינות.
היה לנו הסכם הגנה.

והנה יום אחד, ללא אזהרה,
חזרתי לשטח הנייטראלי ואתה לא היית.
ואי אפשר להאשים אותך במה שקרה,
בתבונה נהגת, בחוכמה עשית.
כרתת ברית עם מדינה אחרת,
מוכרת לי היטב:
חזקה יותר, גדולה יותר, עשירה ובריאה ממדינתי,
תוחלת החיים שם, ללא ספק, עולה על זו שאצלי.

וכך נותרתי חשוף לכל ברבר מזדמן, אללי,
מי שיחפוץ יאנוס.
אינני ערב עוד לבטחון גבולותיי,
מי שירצה יחמוס.
ראשי ממשלות מתחלפים לבקרים,
המטבע איננו יציב.
ברחובות כבו הפנסים,
הארנכיה משתוללת וגולש הביב.

משענת קנה רצוץ שכמותך! ראה מה עשית!


ואולי הכל לטובה,
מדינתי לא נועדה מעולם לשרוד.
תוצרתה תמיד הייתה נמוכה ונחותה,
ואין שם הרבה מה לראות.
אולי אתה ובת בריתך החדשה, לכשאצא אני לגולה -
תספחו את שטחיי אליכם ותקימו יד לזכרי.
איזו אנדרטה קטנה עם כיתוב מינימלי, לא צריך גדולה:
'פעם הייתה כאן מדינה שלישית, נבלעה ביום סגרירי.'"

סיימתי לדקלם את השיר והבטתי באלונה מתנשף. מסביבי סבבה
החללית, הבר, ובאוזניי יכולתי לשמוע רק צפצוף דק וארוך.
"יש לך בעיה בחריזה," היא אמרה.
"כן... אני יודע." התיישבתי. הרגשתי בחילה.
"אני הייתי נותנת לך סטירה."
"מוזר שאת אומרת את זה..."
"נעמה נתנה לך סטירה?"
"לא. הפסקנו לדבר."
"ופייפרז?"
"פייפרז..." חייכתי. "הוא צחק, הוא אמר שזה יופי של שיר. גם
הוספתי ציור של מלך של שחמט שצף על המשבצת שלו בלב ים וצופה
בערגה אל עבר החוף, הוא אהב את הציור. טוב," אחזתי בידי את כוס
הוודקה האחרונה שלי וגמעתי אותה בלגימה אחת. "ברר... ועכשיו
צריך ללכת." קמתי ולבשתי את מעיל העור השחור שלי.
"לאן הולכים?" היא חייכה והניחה את ראשה על הבר הדביק.
"הולכים? לא, לא. אני הולך הביתה. שיהיה לך לילה טוב,
אלונהק. את בחורה מצוינת," אמרתי, נטלתי את ידה הנשית ונשקתי
לה. "ביי."
"רגע, ומה עם הקעקוע של צ'ה גווארה?" היא שאלה מאוכזבת.
"בחור יפה, לא?"
"כן. ביי," היא אמרה ביאוש ועצמה את עיניה.

יצאתי קצת מתנדנד מהבר-חללית והלכתי כמה צעדים. פייפרז היה
מאוכזב ממני, חשבתי. חזרתי לאחור ונכנסתי לבר.
"בואי נראה אותך מעמידה לי ת'זין," קראתי לעבר אלונה, גורר
מבטים מזועזעים מכל כיוון.
היא חייכה ומחאה כף. "וו-הו!" היא צווחה.



הגענו לדירה שלי ושל פייפרז, הדלקתי את האור ונעלתי את הדלת.
הרושם הראשון שקיבלתי היה שהסלון עדיין לא עיכל את מותו בטרם
עת של הדייר האהוב עליו. הציורים שלו היו זרוקים בכל מקום כמו
תמיד, וכך גם המגזינים הנחותים שהיה קורא. "לשתות?" הצעתי.
"לא," אמרה אלונה והניחה את התיק החום שלה על הרצפה. "שב," היא
ציוותה.
הסרתי את המעיל שלי, תליתי אותו על הקולב והתיישבתי על הכורסה
שלי, מישיר אליה מבט מחכה. אלונה חייכה והסירה לאט את הסוודר
הבוער שלה, לאחר מכן את נעלי העקב השחורות. האשה המבוסמת
בחזייה השחורה התקרבה לכיווני והתיישבה בשקט על ברכיי.
"סו..." היא שמה את ידיה הקטנות על חזי. "גיוראק. בן כמה
אתה?"
"עשרים ושתיים, טבין ותקילין. ואת?"
"עשרים וארבע." היא מיששה את החזה ואת הבטן שלי לאט. "ולמה,
בעצם, גיוראק, אתה לבד? הומואים מזיינים כל מה שזז ואתה..."
היא הניחה את ידיה על מפשעתי, "זז."
כעת אחזתי בצווארה החם וליטפתי את סנטרה עם האגודל. היא הביטה
בעיני ולקחה את האגודל שלי בפיה. "הקהילה החרימה אותי. הם
אומרים שאני הומופוב, שאני שונא הומואים. אבל את רוצה לשמוע
סוד?" הוצאתי את אגודלי מפיה וקרבתי את ראשה אליי. אף אחד
מאיתנו לא עצם עין כששפתי התחתונה פגשה את שפתה העליונה. רק
כשתאמנו מקצבים, זוויות ולשונות, הואילו עיננו להיעצם. בשביל
הלשונות שלנו זו הייתה אהבה ממגע ראשון. ובניגוד לכל התחזיות
וההשערות - הנשיקה הראשונה שלי עם אשה, הייתה הנשיקה הכי טובה
שחוויתי מעולם.
"אני לא שונא רק הומואים. אני שונא את כולם. את כל האנשים,"
אמרתי לעיניה.
"גם את המשפחה שלך?" היא שאלה בשקט.
"אהה," עניתי ונישקתי אותה שוב.
"ואת פייפרז?"
"שנאתי." נישקתי אותה שוב, הפעם לצווארה.
"ואת נעמה? סימונה? עברית?"
"שנאה, אלונהק. שנאה תהומית," נשקתי לה בין שדיה. ידיי גיששו
על גבי גבה ומצאו לבסוף את הפותחן של חזייתה. פתחתי אותו והיא
הסירה את החזייה וחשפה זוג שדיים מושלמים. "אלונהק, את תופעת
טבע." היא ליטפה את ראשי וחייכה כשאני טעמתי, לראשונה מאז
הייתי עולל, שד נשי.
"ברכותיי," אמרתי לה לבסוף, חופן את שדיה בידיי המכוסות בידיה,
"העמדת לי את הזין." חייכתי אליה בהערצה.
כעת טיילו ידיה אל קצוות הגופייה הצבאית הרוסית שלי והסירו
אותה מגופי.
"מה זה האדום אדום הזה?" שאלה על הסימן האדום הקבוע באזור עצם
החזה שלי.
"זה מהצ'לו."
היא ירדה מברכיי וכרעה ארצה, מפסקת את רגליי. פיה נע מזיפי
פניי, אל צווארי, אל הסימן האדום בחזה שלי, בטני השעירה, עד
שלבסוף הגיע לזירת הפשע. היא פתחה את הכפתור של הג'ינס שלי,
פתחה את הרוכסן והושיטה ידה אל מתחת לתחתונים. ללא מילים היא
חשפה את המקדש שעמד במיוחד לכבודה והחלה במלאכה.

למרבה האכזבה, היא הרסה הכל. באמת תמיד תהיתי איך בנות יודעות
להשתמש במכשיר הגברי המובהק הזה בלי שאף אחד ילמד אותן. זה כמו
להעביר הילוכים בלי הדרכה, את יכולה להרוס את המכונית!
הרמתי את ראשה בעדינות מול ראשי, היא ניגבה את הרוק מעל שפתיה
והביטה בי במבט שואל. חייכתי ואמרתי לה: "אלונהק, למצוץ - את
לא יודעת." יכולתי לראות שהיא נעלבה, אז מיהרתי להוסיף: "אבל
מכיוון שזהו יום המזל שלך, ומכיוון שאת הלא ייאמן כבר ביצעת -
אני אלמד אותך."
היא חייכה.
"תגשי בבקשה למטבח ותביאי לי מלפפון."
היא קמה ועשתה כפי שביקשתי. אני חייב לציין שבדרך למטבח ובחזרה
היו שדיה הנעים באוויר הלילה הקריר שחדר לדירה, אחד המראות
המופלאים שלהם זכיתי. היא התיישבה בין רגליי, גבה צמוד לבטני
וראשה נשען על השקע בין צווארי לכתפי. לקחתי מידיה את המלפפון
והחלתי בהדרכה. מציצה הינה מיומנות נרכשת, אין היא דבר פשוט.
יש לה שלבים, הדרגתיות, מקצב, מהירות ודגשים שונים. יש ללמוד
את הנושא ביסודיות לפני שניגשים למשימה וזאת אכן עשינו, אני
ואלונה.

"מדהים," היא אמרה לבסוף. "כשיודעים מה רוצים זה מאוד עוזר."
"גם לקונה וגם למוכר! יפה! את גם היית מכורה לפרפר נחמד?!"
"בטח. וכל הידע הזה, מאין לך?"
"אני גדלתי עם האיבר הזה," אמרתי בביטול. "זה היתרון אצלנו,
נושכי הכריות. אנחנו מכירים את הגוף של הפרטנר שלנו ברמת
נקבוביות הזיעה." ידי חזרה ללטף את שדיה הזקורים.
היא עצמה את עיניה. "אז," היא הציעה. "שאני אתחיל שוב?"
"יש לי רעיון יותר טוב," אמרתי. הקמתי את שנינו והובלתי אותה
בידי אל חדרי.

חדרי ערום. למרות מאמציי הרבים, כך היה תמיד. מזרון, מערכת,
ראי, צ'לו. שמתי דיסק בזמן שהיא סקרה את האזור. שמתי את "צליל
מכוון" של יצחק קלפטר, השיר היחיד שגורם לי לרצות להיות
סטרייט.
"יש לך מצעים כחולים. זאת אחת המיטות הכי מגרות שראיתי."
נפגשנו מתחת למנורה היחידה בחדר, והצמדנו את חזינו החשופים.
נישקתי אותה ורקדנו מחובקים עד תום השיר, מישירים מבט מדי פעם
אחד אל השני. הדיסק עבר לשיר הבא ואני ואלונה השלנו מעלינו את
המכנסיים, נשארנו עומדים בתחתונים.
"יכול להיות שיש לך חוטיני?" שאלתי בתקווה.
"חשבתי שאין לך העדפות אצל המין הנשי."
"לא יודע, אתן נראות טוב עם זה באם. טי. וי."
"תרגיש," היא אמרה.
הרגשתי. זה היה חוטיני, שחור. המגע היה מוזר. אני רגיל להרבה
פחות בשר, והרבה יותר שרירים ושיער.
היא חייכה ונשכבה בגבה על המיטה. הלכתי בעקבותיה ורכנתי מעליה,
חיוכים טיפשיים מרוחים על פני שנינו. אחזתי בה בשתי ידיי
וחזרתי למקום שהתוודעתי אליו לראשונה דקות ספורות לפני כן -
שדיה.
"את כולם?" היא שאלה בעיניים עצומות, מתענגת לה.
"הממם?..."
"את כולם אתה שונא, שאלתי."
"שונא, מתעב. עד עמקי נשמתי."
"אני לא מאמינה לך," היא אמרה.
פנים אל מול פנים השבתי לה: "את כולם, אלונה. עד האחרון שבהם.
את כל מי שאני מכיר, את כל מי שאני לא מכיר. דתיים, חילונים,
ערבים, נוצרים, מכוערים, יפים, מאבטחים. בדרגות שונות כמובן."
"את מי אתה שונא במיוחד?"
"רוסים למשל. אני שונא את כל הרוסים, הם רודפים אותי."
היא צחקה. "מי עוד?"
"ילדים. כל הילדים צריכים למות. תל-אביביים במיוחד." באתי לנשק
אותה אבל היא הדפה אותי בעדינות.
"אני שונאת זוגות מאוהבים. אותי רודפים זוגות מאוהבים. לפעמים
אני מצטערת שאין לי אם-16 טעון כשאני רואה זוגות מאוהבים..."
היא אמרה בחשש.
חיבקתי אותה חזק כעת. "את לא רוצה אם-16," לחשתי באוזנה.
"למה לא?"
"המון מעצורים."
היא צחקה.
"גליל הרבה יותר טוב," הבטתי בה וחייכתי. "וקלצ'ניקוב הכי.
תסמכי עליי."
"תגיד, ואיזה זוגות מאוהבים אנחנו שונאים יותר? סטרייטים או
הומואים?"
"לסביות."
"לסביות!" היא התלהבה, "למה דווקא?"
"כי אתה מסתכל עליהן ורואה שזאת אהבה אמיתית. אני שונא אותן."
התרוממתי קצת ואחזתי ברצועות החוטיני שלה. הורדתי אותו בהדרגה
ממותניה ומרגליה, מתמודד עם הנוף הבלתי מוכר שנגלה לעיני -
הכוס. לשמחתי הוא היה מגולח למשעי. התבוננתי בו שניות ארוכות.
"אתה בטוח שתסתדר?" היא הרימה את ראשה קצת וצחקה.
"רגע, אני מנסה להבין מה הולך פה. זה הדגדגן, כן?" נגעתי.
"כל הכבוד. איך ידעת?"
"הסרטים הכחולים של פייפרז. אוקיי, שפתיים, נרתיק. מגניב. איך
את משתינה?"
אלונה לא הפסיקה לצחוק. "נו, חפש תמצא..."
"נראה לי שזה זה. אוקיי," אמרתי והחלתי במילוי חובתי.
זה לא היה נורא, זה היה אפילו מצויין. יש שם כל כך הרבה דברים,
בכוס. אבל הדבר המהנה ביותר היה האנחות של אלונה, גניחות חסרות
פשר שגרמו לי אפילו לצחוק מדי פעם. הבחורה עלתה בלהבות בין שתי
ידיי.
"רגע, עוד לא..." היא אמרה ומשכה לי בשיער.
"עוד לא?" תמהתי.
"גיוראק, אתה דווקא יודע למצוץ. אתה יכול לפתוח בית ספר
למציצות..."
"את יודעת, מישהו כבר אמר לי את זה... אבל תגידי, איך אני יודע
שאת לא מזייפת?" התעניינתי.
"אתה לא. אבל שאני אשקר לך, גיוראק?"
לא ראיתי סיבה למה לא. אני הייתי משקר לה ללא כל קושי. אבל
שתקתי. תחתוניי היו מתוחים עתה עד קצה גבול יכולתם. חזרתי אל
שדיה. בעוד שניות ספורות, חשבתי, אהפוך את השובידונת הזאת
מבפנים החוצה.
"גיוראק..." היא מלמלה. "אותי אתה גם שונא?"
"ועוד איך. טוב שהזכרת לי," אמרתי והבטתי בה במבט הקר ביותר
שנתתי מעודי לאיש. "ואת מי אני שונא הכי? את יודעת?"
אלונה הייתה כמו משותקת. נראה שהתשובה שלי לשאלתה הטרידה אותה
במקצת. לבסוף נענעה ראשה לשלילה.
"את עצמי," אמרתי, והורדתי את ראשי לנשוך את צווארה באכזריות.
"אחח!" היא צעקה.

"אלונה," אמרתי. "אני יכול בבקשה להתייחס לגוף שלך בחוסר כבוד
מוחלט?"
היא לא ענתה, רק הביטה בי במבט פוחד.
"קומי, תעמדי מול הראי," אמרתי לה.
היא התרוממה לאט, לא התיקה את מבטה ממני ועשתה כרצוני. כעת
הביטה בי דרך הראי.
"יופי. אל תזוזי." יצאתי מהחדר לרגע וחזרתי כעבור שניות
ספורות. נעמדתי מאחוריה.
"קונדום?" היא שאלה.
"אני נראה לך כמו אחד ששם קונדום?" נזפתי בה. "תתכופפי."
גופה העירום עשה כדבריי, וכעת היה פרוש ישבנה העגול לפני.
הורדתי את תחתוני לארץ וחשפתי את זקפתי הגאה. שמתי מעט מהוזלין
על אצבעותיי, העברתי אותן על פי הטבעת המכווץ שלה, מכניס אותן
רק קצת. למרות הכל ניתן היה לראות שהיא נהנית באופן ביזארי זה
או אחר, פיה פתוח ועיניה נעוצות בשלי דרך הראי. לאחר שדאגתי לה
עברתי אליי, משמן את זקפתי המיומנת והמצפה. אחזתי בישבנה,
מפריד בין הפלחים.
"עכשיו את תראי איך אנחנו עושים את זה," אמרתי ודחפתי את הכל
פנימה ללא אזהרה מוקדמת.
אלונה פתחה את פיה לרווחה, משחררת זעקת כאב נוראה. ידיה ניסו
לאחוז בקיר בחוזקה ונדמה היה שהן ישרטו את הטיח עוד רגע, שדיה
מתעופפים לכל עבר. אני המשכתי בשלי, נכנס יוצא. מתמכר לחיכוך
השמיימי ולקצב. ראיתי ששיערה כיסה את עיניה. הסתתי אותו מהן
כדי שתראה, ותפסתי בצווארה. ידי האחרת אחזה עדיין בעכוזה.
"את יכולה למסור לכל החברות שלך..." אמרתי, מתנשף בין מהלומה
למהלומה, "שעוד לא נולדה האשה... שאני אדחוף ת'זין שלי...
לוגינה המזוהמת שלה!"
"וזה בניגוד... אה!! וזה בניגוד לפיות הטבעת הסטריליים... אה!
שאתה מנקב על בסיס שבועי... אה!!!"
"תגידי שאת לא נהנית!" כעת הייתי בשיא העומק וסרבתי להרפות.
"תגידי!"
היא לא אמרה. העברתי ידי אל איבר מינה הבוהק, והתחלתי נכנס
ויוצא גם שם. לבסוף הרגשתי את כל גופה מתכווץ באזורי החדירה,
לחלוחית קלה, וגם אני התפרקתי בתוכה, נאנח, עוצם עיניים בכיוון
התקרה, שניות, שעות, נצח.
גופינו נפרדו לבסוף. היא הלכה למקלחת בלי לומר מילה. אני חזרתי
למיטה ונשכבתי עם ראשי על הכר, מסתובב, מכוסה בשמיכה. לאחר
מספר דקות היא חזרה לחדר, נשכבה גם היא על המיטה ונכנסה מתחת
לשמיכה. היא שכבה על צידה לכיוון הדלת, גבה מופנה אליי. "אתה
בטוח שאתה הומו?" אמרה לא בלי מידה של גיחוך.
"למה כולם שואלים אותי את זה..." מלמלתי וכיביתי את האור ליד
המיטה.



"אז איך הוא מת?" היא שאלה בחושך. כעת היינו שכובים גב אל גב.
"הוא חזר הבוקר מהעבודה בערך בחמש וחצי ואלמוני שיסף את גרונו
ושדד אותו ברחוב החשמונאים."
"מה?!" היא הסתובבה. "זה נורא!" היא הזדעזעה.
"כן..."
"ולא יודעים מי עשה את זה?!"
"יש למשטרה עדות של מישהו שראה בחור גבוה במעיל עור שחור, חזות
רוסית, עם תספורת טטארית בסביבה, מכניס סכין קפיצית לכיס,"
אמרתי לקיר.
"מה, זה נורא!"
"קורה."
"קורה?! איך אתה יכול להיות כזה אדיש?! חבר שלך!" היא הושיטה
את ידה והכריחה אותי להביט בה.
"כן, אבל הוא גם התחיל להעלות לי על העצבים. שקלתי ברצינות
להפסיק לדבר גם איתו."
"מה... אבל הוא מת!" היא כבר לא ידעה מה להגיד.
"מת מת, אבל ייקח לי זמן לשכוח איך הוא היה מזייף כשהוא שר. זה
היה נורא."
"אני לא מאמינה למה שאני שומעת... זה נשמע כאילו אתה שמח שהוא
מת, כאילו..."
לא עניתי.
"אתה מטורף! אתה מטורף שלא יודע מה זאת אהבה..." היא נראתה
אבודה, "וסליחה, וחמלה ו..." היא השילה מעליה את השמיכה,
הדליקה את האור והחלה להתלבש בחופזה. לא היבטתי.
"צריך לאשפז אותך! זה ברור לך?!" אמרה עומדת במפתן הדלת.
"יש לי כמה דברים לעשות לפני כן," אמרתי בשלווה לתקרה.
"אתה לעולם לא תאהב אם לזה אתה מתכוון," היא מלמלה. והלכה.



אותו לילה ישנתי כמו תינוק. מה שהיא אמרה לא הפחיד אותי. יום
אחד, אני יודע, אני אוהב מישהו עד כלות הנשמה, והוא יאהב אותי
בעוצמה הרסנית לא פחות גם אם זה לא ייארך יותר מחמש דקות. זה
יקרה פעם אחת, ומאותו הרגע שום דבר אחר לא יהיה קיים.

בבוקר קניתי לי מילקשייק שוקו של מק'דונלדס ב-7.90. אחרי זה
נסעתי להלוויה. הייתם מצפים שמילקשייק ב-7.90 יהיה חרא אבל
האמת היא שהוא פשוט מצויין.