קטנה אני וכל עולמי שוכן ברח' החרקים 3 בעיר של שמיים בצבע של
כלום. אם תפנה שמאלה בכיכר הדמעות תוכל להגיע אליי, אני גרה שם
מרצוני א-חופשי, באזור ההוא- מול פחי הזבל הקורסים, אתה בטח
מכיר, של כל אלה שתוכנתו לא מכבר, "רח' החרקים המכאניים"..
זה תמיד משעשע אותי- חיה אלקטרונית הם יצרו, גאונים.
(וזה לא שאני לא מתוכנתת להגיד לך את זה). ובעורף כבר תקעו לי
ביצה מתנפחת, ניקנור מתקתקת וקופסת סיגריות. וזה ככה רק כי יש
שם 3 תאים בלבד. והגוף הזה, כמו כולם, מאוכלס בחשבון בנק עצל.
וחייב. אני מאכילה אותו רוב הזמן, כמו שהם רוצים, מפטמת,
מטפחת, מוציאה אותו לפיפי, והוא נשאר חייב. האמת, קצת לוחץ לי
בחזה מזה, אבל זה טבעי, הם אומרים, שכיח, אז אני פותחת את
העורף לסיגריה להרגיע. והכוס שלי מקומט ומתוח מכווץ ורפה, תלוי
מתי מכניסים לשם זין (וזה רק כי יש שם תא אחד, אחרת הם היו
דוחפים עודברים).הוא עדיין מדמם מדי חודש כמו שהיינו,שיהיו מי
שיבנו את הקברים (המתים, הם אומרים, מתרבים ומתרבים).

על פסי הרכבת המצויירים כמו רשת, תחת ביתי, כמו קורים שעזב
השוכן, יש עוד כתמי דם מהמחיצה האחרונה, שלוליות עגולות בדיוק.
(יש מי שחשב שזו יצירת אומנות), מדי פעם מתים שם נמלים, והביצה
שבתוכי מתנפחת- לקנא, (הצהוב של המסכנה כבר התקשה, ת'ה יודע..)
אז אם תבוא, תשתדל לא להחליק על חלמונם השפוך, הניגר של אלה
המנופצים, המטואטאים הביתה..
ואם עוד לא הרגו אותך ריח הפלסטיק השרוף ואפר הגוויות שבדרך,
והגיעה ביצתך עד אליי- תזהר לא להזכיר, שלא תעיר
את הניקנור שבתוכי.. -שאפתנית.
נמצאת במסלול המוות השגרתי, עוד מתקתקת ללא הפסק בעורפי,
עודנה מחפשת היא, מוות ייחודי.