אתמול כבר לא יכולתי.
לא יכולתי לענות לטייס שהחל להטריד אותי בטלפונים. לא יכולתי
לראות שוב את הסמנכ"ל שאיתו העברתי את חצי הלילה הקודם בנתניה.
וגם לא יכולתי להיכנס לכאן כדי לכתוב לכם שלא יכולתי.
מין סערת רגשות שכזו. מין. ומוח. וגוף. ונפש. והכל בערבובייה
אחת גדולה. משהו לא מסתדר אצלי עדיין.
אז ישבתי עם שתי חברות טובות בפאב קטן בתל אביב, וקישקשנו ככל
שיכולנו לקשקש לקול המוזיקה החצי-רועשת, אף שגם הזכירה לי
רגעים אחרים של שימחה.
וסיפרתי להן שאני כותבת כאן. שאני מוציאה קצת ממה שעובר עלי אל
המסך הסובל הכל, ולו גם כדי לסדר לעצמי את הראש תוך כדי
כתיבה.
וסיפרתי שיש לי כאן חברים חדשים, והן שאלו איך אני מגדירה
חברים, והתפתח ויכוח קטן על מה הם חברים, ואני יצאתי משם עם
הרגשה שחברים הם הכל וחברים הם כלום, ורק האדם לעצמו נותר, כי
עובדה שהלכתי לישון לבדי, למרות שהיה לי עוד כל-כך הרבה להגיד
או לשאול או לחבק. והנה מגיע שוב יום שישי, ואני כבר לא זוכרת
בדיוק מתי זה קרה: לפני שלושה שבועות, או ארבעה, או חמישה, ורק
זוכרת שזה קרה ביום שישי, בדיוק בשעה הזו,
ולמרות שהסמנכ"ל צילצל לפני חצי שעה כדי לדעת אם אני איתו היום
- או לא - לא מצאתי את הכוח להגיד לו "כן" מוחלט.
שוב ברחתי למחשב. שוב להתחבט בין טוב ורע, ומהו בכלל טוב ומהו
באמת רע.

ואני מנסה להעביר מול עיניי את מה שעברנו שלשום בנתניה,
בסלואו-מואוש'ן חוזר, ושוב רואה כל כך ברור את העיניים שלו
שהביטו בי מקרוב ואמרו לי עד כמה הוא חושק בי. ולא רק העיניים
דיברו.
כבר אמרתי לכם שהוא שווה. שווה הרבה: שווה מבט. שווה דיבור.
שווה מחשבה. יש בו איכויות. קשה שלא להתרשם מהן. נוצר בינינו
קשר טוב. הרגשתי שהוא מבין אותי. מבין בדיוק - ומהזווית הכי
בלתי צפוייה שאפשר. הוא דיבר אלי באופן החשיבה שלו, באופן
ההסתכלות שלו. הוא היה באמת חמוד ונבון. ומשום שהיכרנו בבריכה
במלון, אוי, כמה רחוקה נראית לי טורקיה של לפני שבוע... - יצא
שהיכרתי את גופו השזוף עוד לפני שהיכרתי את מוחו.
מתאים. פתרון מצויין למישהו שאת יכולה לדבר איתו. לשפוך לו
מהלב. בלי שאת מתחייבת בדבר. כמו חבר, או ידיד, או אח. כך
חשבתי בהתחלה.
מסתבר שזה לא עובד כך. במיוחד כשאת יושבת מולו כמעט חשופה כולך
בביקיני קצר, והסביבה הטבעית שלך שונה, והאווירה אחרת, וריח של
חופש ומים ושמיים באוויר, ועוד כשאת כל-כך מוכה, נטושה
ופגועה.

הדרך לחוף הים בנתניה היתה קצרה.
והיה משהו גדול גם בעצם הישיבה במכונית, כמו בימים של פעם. לא
נשארנו לשבת במסעדה.
לא עלינו לשום דירה. לא נכנסנו לשום חדר. רק במכונית. טעם של
פעם.
היה לי מוזר. ואפילו מפחיד. הלב של דפק. אני אשה נשואה! אבל
השתקתי את עצמי.
ולא אשקר אם אגיד שבא לי להיות זו שמניחה ראשונה את היד על
הכתף שלו.. או אולי על הברכיים שלו... ולא ידעתי אם אני רוצה
לאהוב ולהרגיש - או שאולי להיפך: להרגיש שמישהו רוצה אותי...
ואולי הכל רק יצרים פרועים... או פרץ אחד של אלף רגשות בוערים
של כעס, של טינה ושל מחנק שאפפו אותי מאז עזב הטייס, ועכשיו
עמדו לפרוץ בבת-אחת אל ההזדמנות הכי-טובה שמצאתי לגמרי במקרה.
רחוק-רחוק על גבול האופק נצצו אורות של אונייה או ספינה, היה
קצת חם באוטו למרות השעה המאוחרת, וברקע התנגן הדיסק של המיסה
קריאולה. לא היה לי קשה לשכנע את עצמי שאני נמצאת בעולם אחר,
כי באמת הרגשתי שאני בעולם אחר. וכשהוא הניח את היד שלו על
הברך שלי, הנחתי את היד של על ידו. הסתכלתי לו בעיניים. הוא
היה קרוב אלי יותר מתמיד.
ושמעתי את הנשימות שלו. גם הוא היה מרוגש. וכשהיד שלו טיפסה
לאט-לאט למעלה, כשהוא מנסה להתעלם מידית ההילוכים שבאמצע, אני
זוכרת שסובבתי את הראש לאחור כדי לבדוק אם אין מכוניות נוספות
בקירבת מקום, ואז הושטתי את היד השנייה לעברו, והשארתי אותה
באוויר כמו כדי לתת לו להחליט מה לעשות בה, כי אני הרי ילדה
טובה: אני לא כזאת שמתחילה עם גברים.

ואז עברו מספר שניות.

והוא החליט.

והיה קשה.


נורה.


28.8.1998