הוא סיפר לי שהוא לא אוכל שוקולד.
הייתי רוצה ללחוש לו שהוא יכול לאכול אותי, במקום. אני לא
מבטיחה שלא יהיה לו כאב בטן בגללי, אבל מי נזהר מכאבי בטן לפני
שהם באים? רק אחר כך כשמתפתלים על הספה של אמא אומרים "לא
הייתי צריך לאכול את העוגיה הזאת". אז מה. אני חייבת לראות את
ההבעה על הפנים שלו כשאני אתמוסס לו על הלשון. הוא בטח יעצום
את העיניים אפילו, רק לכמה שניות, כשהטעם יתפשט לו על פני החך.
רכה כמו שמנת, אני (או החלק ממני בו יבחר) אחליק לו במורד
הגרון. רכה כמו שרק אני יודעת.
אני אראה את המובן הפיזי של איך הבטן שלו נראית מבפנים. אולי
כדאי לי להוריד שם את הנעליים, כדי שלא אכאיב לו כשאני הולכת.
איזה יופי יהיה ללטף אותו מפנים הבטן. להצמיד את הלחי ולהרגיש
איך היא בוערת מהחום המתפשט. להתפשט. הנה גלשנו לאופי מיני.
הנה אני חוזרת אחורה לרגע וחושבת אם כדאי שאתפשט מולו קודם
שייטעם אותי, כדי שיוכל לבחור כל חלק בי שרק ירצה. אולי אפילו
אתן לו למשש, שירגיש את החלק הזה, שיבדוק אם הוא מתאים לו. אם
כדאי לנגוס או ללקק. אולי רק להריח.
רק לטעום אני אתן לו.
אם הוא יאכל את כולי לא יישאר כלום לא לי ולא לו. אז נסכם שהוא
יקבל טעימה בכל פעם שיתחשק לו, ובין טעימה לטעימה אני בטח כבר
אספיק לצמוח מחדש.
"אני אהיה העוגיה שלך", אני אגיד לו והוא בטח יחייך. גם זה סוג
של התמסרות. כמה שזה יפה- "התמסרות". גם אם זה לא מה שאני
רוצה. אני אוהבת את היופי שבדבר, ובתחכום רב מוכנה אפילו
להתמסר אליו.
אולי בכפית, כמו גלידה נמסה. בכל הפה הטעם והמרקם שלי יתפשטו
לו. ולרגע קצר הוא לא  יוכל לדבר. זה יהיה הרגע שלי ליהנות
ממנו, לפני שהוא יספיק להגיד משהו מבטל כמו שהוא עושה לפעמים,
כדי שלא ייצא נמרח מדי (או אמיתי מדי).
כמו שלמדתי גם אני לעשות כשקלטתי כמה בחורה שאני.
הרי רק לשוקולד מותר להיות
נמס
דחוס
דביק
ומתקתק.