אתמול החלטתי להתעלל בו קצת, בטייס. תיארתי לעצמי, שיתקשר
כשינחת מניו-יורק ותיכננתי לא לענות לשום טלפון. שיתקשר כל
הלילה - אני לא עונה. שיתפוצץ איפה אני מסתובבת בלילות, או עם
מי אני ישנה. שיעבור גם הוא את מה שאני עוברת.
אחר-כך זממתי משהו אכזרי יותר: לקחת את הטלפון לאמבטיה, ומייד
כשיתקשר, לפתוח את הברז כדי שישמע את שיכשוך המים של האמבטייה,
וכבר דמיינתי לי אותו אוכל את הלב כשאני עונה לו שאיני יכולה
לדבר איתו עכשיו כי יש לי אורחים. והכל לצליל המים
הזורמים.
עברו לי בראש עוד כמה מחשבות הבל מהסוג הזה, ואפילו בזתי לרגע
לעצמי כשתפסתי במה אני מעסיקה את עצמי. אפילו חשבתי לסדר שיענה
לטלפון קול של גבר. וחשבתי לשחק את המאצ'ואית, ולבקש ממנו
בתקיפות שיפסיק להטריד אותי.
ורק בתוך הלב, הרגשתי שאני בעצם כן רוצה שיתקשר.
כן, אני יודעת, יודעת: אני יודעת שאסור לי לחשוב כך. ואולי כן.
ואני יודעת שאני לא יודעת כבר כלום. שאני לא יודעת מה טוב, ולא
יודעת מה נכון. ויודעת שכל מה שאחליט יהיו לו יתרונות
וחסרונות, וכשהחלטתי להתרכז לרגע ברצינות, כדי לסדר לי את
המחשבות המתרוצצות לי בראש, הבנתי בדיוק - אבל בדיוק
בדיוק - מה באמת מפריע לי.
ואם להשתמש במילים של בית החולים - זה חוסר האיזון
ההורמונאלי!
לא יתכן, הבנתי לעצמי, לא יתכן שאדבר איתו, לא יתכן שאפגוש
אותו, ולא יתכן שיקרה משהו בינינו, כל עוד יש לו יתרון עלי. כל
עוד הוא ניסה דרך אחרת. וכל עוד הוא טעם גלידה אחרת. לא! לא
אתן לו לשבת מולי עם היתרון הזה. לא אתן לו להיות הגיבור
הקבוע, המכתיב של המהלך, כשהוא הירשה לעצמו לטעום את העולם
שמחוץ לבית.
אני חייבת לאזן את עצמי מולו. לדבר איתו רק כמו שווה בין
שווים.
ועד שלא אדע גבר אחר - בדיוק כפי שהוא ידע אישה אחרת - לא אוכל
להסתכל לעצמי בעיניים. לא. לא אשב איתו כמו שבוי שנפל בקרב.
כמו פסיכית תמימה הסולחת לבעלה בנאיביות של בת חמש-עשרה.
לא: לא נקמה. לא פיגוע ראווה. לא שום דבר אחר. פשוט צורך
אישי-נפשי לאיזון הכוחות בינינו. ומרגע לרגע היה ברור לי יותר
ויותר, שאם לא אקח את עצמי בידיים - חה... התכוונתי להגיד
בדיוק ההיפך: לא בידיים... אז זהו: עד שלא ארגיש גבר אחר -
בדיוק כמוהו - לא אוכל לשבת מולו בראש מורם.
במלחמה - כמו במלחמה. ואם כבר נפגעתי, ואם כבר הוא רץ אחריי,
אז למה לא להיות באמת גם חכמה, לא רק צודקת.
והחלטתי שאני נכנסת להתקלח, יוצאת לי מהמים אדם חדש, שותה לי
כוסית גבוהה של פינה-קולדה, ואומרת לסמנכ"ל שהיה אמור להתקשר
בעשר בלילה: כן! אני יכולה. מתאים לי לנסוע לקיסריה להשתגע.
וידעתי היטב שיש לו ואוצ'רים חופשיים לסוויטה של דן קיסריה.
יאללה, ליאונורה, אמרתי לעצמי, הלילה את חוגגת. לשבור את הקרח!
זה הזמן. הטייס ממילא רץ אחרייך. אין לך מה להפסיד. בפרט
שהסמנכ"ל הזה נראה שווה ונשמע שווה. מה עדיף, שאלתי את עצמי,
לשבת בבית ולבכות?

ואז דפיקה בדלת.
הייתי בטוחה שזה שרגא, השכן הנודניק של ועד הבית, שהבטיח לי
בצהריים להוריד לי את הקבלה על התשלום של השמונים שקל.
אבל כשפתחתי את הדלת - עמד שם הטייס.
הרגשתי שאני נהיית חיוורת. שכל הדם יורד לי לרגליים. ועמדנו שם
משני צידי הדלת דקות ארוכות בלי להגיד מילה. לא אני ולא הוא.
אני - עם הידית של הדלת ביד - והוא - על השטיח הקטן בחדר
המדרגות.
האור בחדר המדרגות כבה כל דקה, והוא לחץ על השלטר הזוהר עשר
פעמים כדי להחזיר את האור. ולא אמר מילה. וגם אני לא. עד
ששמעתי ששרגא באמת יורד ומתקרב אל הקומה שלנו,
וכשהתקרב למסור לי את הקבלה - אמרתי לו, לטייס: "כנס!".
ולא ידעתי ממה עלי לפחוד יותר. מעצם זה שראיתי אותו מולי - או
מזה שהסמנכ"ל צריך להתקשר בתוך חצי שעה. או מזה שרק עברה לי
בראש התמונה של החגיגה שתיכננתי לעצמי בקיסריה, או מזה שהוא
כאילו תפס אותי על חם באמצע מחשבות הזימה.

עד חמש בבוקר ישב אצלי.
ורק הוא דיבר. ודיבר.
וגם בכה כמו ילד.

האיש שהטיס רק שעתיים קודם לכן 400 נוסעים בבואינג מעל
האוקיינוס, ישב מולי ושפך אוקיינוס של דמעות.

אל דאגה.
שום כפתור לא נפרם.

ורק דבר אחד ברור לי כשמש בצהריים: הוא עוד יצטרך לבכות הרבה
עד שאשיב לו אפילו על שאלה אחת ששאל. או על מחילה אחת שביקש.

זו תהיה אולי הנקמה הטובה ביותר על עצם הנקמה שלא נקמתי
עדיין.

כי הלילה זה הולך לקרות. ככה החלטתי.

נורה.


26.8.1998