לפתע
נזקרתי,
נזקפתי,
גאיתי בהחבא.
רפרוף הכותנה נעם
והדריך את הדם
המתפלש,
הכובש.

ריווחתי טפחיים
ותפחתי.
זוקף כרבולת דמומה
משתלחת חמומה
מעורסלת על הבטן ההומה
ונזקרת.  
נזכרת
ביד נעלמה
בנשימה חמה
בלטיפה רוחשת
רוגשת
מגשימה.

עיתים אני ניצב
כחצב
על פקעותיו
באיבו של סתיו
וכפותיי ממאנות לקטוף,
מסרבות לסחוף
את הגלים
המבקשים רק סוף,
רק חוף
להשתבר אליו
עכשיו.

עיתים אני נדהם
זקור ומיותם
ולא אבוא
עד שתבוא
עד שתניח בי
עד שתפריח בי
עד שתרגיע בי את נהמות הדם.