כל הכבוד, הצלחת: בסופו של דבר בלבלת אותי.
באמת שאני כבר לא יודעת מה אתה רוצה ממני.
לפני כמה ימים כשדיברנו, אז עשית הכל כדי לשכנע אותי להיות
שלך. אמרתי לך שאני מפחדת, ושאני לא חושבת שזה ילך. אמרת שאין
ממה לפחד, אבל אם זה מה שאני חושבת... אתה לא רוצה שאני אעשה
משהו שאני לא שלמה איתו.
באותו הרגע הייתי שלמה וידעתי מה אני רוצה. כ"כ רציתי לצעוק לך
שאני מוכנה! שאני רוצה! אבל לא יכולתי. באותו הרגע ממש השפתיים
נדבקו - קול לא הצליח לצאת.
כעבור כמה ימים נפגשנו. לא באמת עשינו משהו, סתם אירחנו חברה
אחת לשני. התנשקנו. זאת הייתה הנשיקה הכי רכה אי פעם. עופפתי
שעות אחר כך.
אחרי שחזרת לבית דיברנו. אמרת שנהנית רק מלהיות איתי, ושאלת אם
כבר החלטתי מה אני רוצה. אמרתי שכן, שהחלטתי, שהגיע הזמן
להתגבר על הפחד. הדבר היחיד שאמרת היה "אני אוהב אותך". הרגשתי
אותך. ידעתי שזה בא איפשהו מבפנים.
היום, כששאלו אותך איפה אתה ומה אתה עושה כ"כ רחוק מהבית ענית
שאתה סתם אצל ידידה שלך - סתם. הרגשתי כאילו בעטו בי בבטן.
המכה הייתה חזקה. כל מה שיכולתי לחשוב באותה שניה זה שמזל
שאנחנו קרובים לבית.
יצאתי מהמכונית ורצתי לבפנים. הצלחתי לעצור את הדמעות עוד קצת,
עוד רגע, אך כשנכנסתי לחדר זה כבר היה בלתי אפשרי להתאפק. הכל
יצא החוצה. זה לא נגמר...
אז מה? אני באמת סתם ידידה? בבקשה תענה, אני שונאת לא לדעת,
שונאת לחיות בתוך ערפל, שונאת.