חבר ילדות של אבנר בעלי המתוק, ביקר אותנו. שאלתי אותו כשהיינו
שרועים על פופים, לאור נרות, "לא אכפת לך שככה מתבזבז לך הזמן,
כשאתה לא מתכנן? ככה סתם, נע ממקום למקום בעולם, זה לא מלחיץ
אותך שאתה לא יודע?"
"זה מלחיץ אותי כשאני יודע. אני מנסה מה שיותר לזרום עם
הרגש".
"איך זורמים עם הרגש?"
"נותנים למה שיש להיות. הגוף אומר. לפעמים זה בא במילים או
בחלומות. לפעמים זה כואב. אתן לך דוגמה שתביני. כמו שבא לך
לפעמים לשכב, לעשות מין, ולפעמים לא?"
"אף פעם לא בא לי."
אבנר המתוק הסתיר את פניו, "איי, איזה בושות. אל תקשיב לה".
ליטפתי לאבנר המתוק את הראש ואמרתי לחבר, "אני לא מבינה את זה.
לדעתי אדם צריך לבחור מה הוא רוצה ולכוון את עצמו, אחרת יש
כאוס."
"טוב שאת לא מנהלת לי את החיים!" הוא חייך.
"איזו חיה אתה" שאלתי.
"מה?"
"אבנר הוא בדרך כלל זאב.  מה אתה?"
"תגידי לי את".
"אני לא יודעת. אתה יהיר קצת. אתה עיט".
שתק. אחר כך אמר "מתי תפסיקי להתנהג כמו ילדה?"
"מה?"
"כמו ילדה מפוחדת, שלא יודעת מה היא תהיה כשתהיה גדולה וצריכה
כל הזמן להיות בשליטה".
"אבל אני באמת לא יודעת מה אני  אהיה כשאני אהיה גדולה".
"יש לי חדשות בשבילך, אשה בת ארבעים וכמה את? חמש? זה כבר
גדולה".

רוב היום שניהם היו מבוסמים מבירה ומסוממים ממריחואנה שהתעקשתי
שיעשנו רק במרפסת על אף שהיה קריר בחוץ. הם רבצו בבית, הקשיבו
לתקליטים ישנים בווליום גבוה. לא שמעו בכלל כשנכנסתי או יצאתי
או כשדברתי והצעתי להם שיצאו לטייל בסביבה, בטבע  הפרחוני של
הגליל. אבנר המתוק היה מאושר.  
לפני שהחבר נסע הוא הביא לי במתנה עציץ פורח בורוד של פרחי
"אימפיישנס".
"את יודעת איך קוראים לצמח הזה?" שאל אותי.
"כן"
"בחרתי אותו עבורך"
"למה?"
"בגלל חוסר השקט שלך!"
"זה כל כך גלוי?  חשבתי שהצלחתי להסתיר את זה."
"היי", הוא הרים לי את הסנטר. היו לו עיניים ירוקות, יפות,
"ונעמי..."
"כן"
"את כל כך מחויבת למחיאות כפיים!"
נעלבתי. אמרתי, "לפחות אני עומלת קשה בשבילן".

אחרי זה לקחתי חופשה ארוכה ונסעתי לחברתי הטובה בירושלים.
לאבנר אמרתי שאני חייבת קצת להיות עם עצמי.
הוא נראה אבוד ועצוב ומתוק.
"אני מבין. הפכת לעוגת תפוחים. מה אני אגיד לבנות?"
"אני אגיד להן". חבקתי אותו. הוא חייך ונשק לי.
"את עדיין אוהבת אותי?"
"רוב הזמן".
"מתי תרצי לשכב איתי?"
"מתישהו. בטוח".

חברתי האמנית הראתה לי בהתרגשות את  יצירותיה האחרונות שהיו
עשויות מגבישים. כמעט התרוממה באויר כשאמרה, "הגבישים האלה,
אני פשוט מאוהבת בהם. הם נוצרים רק בזכות התארגנות של
המולקולות שלהם, באיטיות, בצורה הכי נכונה, הכי נטולת אנרגיה
שהן יכולות. זה כל כך ארוטי!  בואי. יש לי משהו להראות לך".
היא לבשה את מעילה. בתה הקטנה, כבת שמונה, רצתה להצטרף אבל
חברתי התעקשה שהיא לא תבוא. הבת יללה, משכה בבגדיה של אמה,
ובקשה שוב ושוב שתקח אותה. בכתה ללא מעצורים. לחשתי לחברתי
שלדעתי היא עושה טעות והיא צריכה לקחת את הילדה, חברתי הייתה
נחושה וסרבה בתוקף.
היא  משכה אותי לחנות. המוכרת הוציאה מהכספת  בדחילו ורחימו
קופסה קטנה, פתחה אותה והוציאה מתוך עטיפת בד את האבן.  על כף
ידה היה גביש כחול כהה עמוק וזוהר, שגודלו היה כשני ס"מ
רבועים. "הגביש הטנזני" אמרה ברעד. "יקר יותר מיהלום". חברתי
התרגשה מאד ובקשה להחזיק את האבן. "זה ממש עושה לי אורגזמה",
אמרה נאנחת, צוחקת ודומעת בעודה מחזירה את האבן למוכרת. חשבתי
-סתם אבן. אבל שתקתי.

הלכנו לשתות קפה. שאלתי אותה על מה שעבר עליה. ספרה על הרפתקאה
פראית, כשנה קודם לכן, עם מאהב, ועל איך שנשבר לה הלב ועל
השקום והאמנות וההתחברות לגבישים.
אמרתי לה שאני מקנאה בה, שיש לי רצון עז לעשות משהו דומה,
להסחף אחרי הרפתקאה מטורפת שתהיה יותר חזקה ממני, התאהבות
עוצרת נשימה.
"יש לזה מחיר את יודעת. אפילו שלא הייתי מוותרת על זה.  זה היה
אכזרי".
"תני לי קצת אכזריות בייבי. אני סתם רק מבולבלת כל הזמן.  
צחקה. "תמיד היית כזאת".
"באמת?"
"אבל עכשיו את מתקדמת, את משחררת, את נסחפת. זה בדיוק ההרפיה,
החיפוש האיטי במרחב שבסוף יקח אותך למקום הנכון. תדעי לך שאת
חזקה כי את חלשה".
לא הבנתי.
בשבועיים שהייתי אצלה נחתי. ישנתי. קראתי.  הקראתי סיפורים
לבתה  הקטנה.
אולי בהשפעת הסיפורים התחלתי לחלום בלילה על דולפינים ששוליהם
זהב שיוצאים מהים פורשים כנפיים ומתחילים לגהק ולעוף.

בוקר אחד שוטטתי בקניון וחיפשתי מתנות. לפתע עמד לידי החבר של
אבנר.  
קראתי "שלום לך", ופתאום קלטתי שאני לא זוכרת את שמו. הוא
הופתע " נעמי! איזה כיף לראות אותך".
"כן. גם כיף לראות אותך".
הזמין אותי לכוס קפה. בקשתי שנדחה את המפגש עד שאגמור את
הקניות.
יתר זמן הקניות לא היה יעיל כי טרדתי את מוחי למצוא את שמו.
לבסוף התקשרתי לשאול את אבנר המתוק אבל הוא לא היה זמין. חשבתי
לא להגיע למפגש, להבריז. הסתובבתי ללכת כשנחתה על כתפי זרוע
עבה ופרצופו של החבר נהם בפני בהיתול,  "שלום לך, מרגה". קלטתי
שהוא יודע שאני לא יודעת את שמו. צחקתי וחבקתי את מתניו ברווחה
ואמרתי,
"מצטערת, אני פשוט לא זוכרת איך קוראים לך".
"כן. אבנר אמר לי שהפכת קצת לעוגת תפוחים. את השם של עצמך את
עדיין זוכרת. מה אהבת לעשות שהיית נערה?"
"לשיר למברשת השיער שלי, מול המראה. תזכיר לי איך קוראים לך?"
"לא אומר. כשתזכרי תתקשרי אלי. אולי אתן לך פרס".
בלילה חלמתי שהוא שר והקול שלו פושט לי בכל הגוף, ומפתה אותי
בארוטיות  שאיני יכולה לעמוד בפניה ואני נענית לו ללא מעצורים,
בחושניות. בחלום ידעתי ששמו רונן.
בבוקר נזכרתי בשמו. התקשרתי . " נזכרתי. קוראים לך יהושע. יש
פרס?"
"אני מזמין אותך ליום מענג עם ג'קוזי ופינוקים. מה את אומרת?"
"אחשוב על זה. זה גם כולל לשכב איתך?"
"רק אם תרצי"
"אני אף פעם לא רוצה. רק בחלומות "
"חושניות קורית כשהגוף באלמנט שלו והוא מאוחד עם הנפש. את
מתקרבת לזה!!!", צהלה חברתי. " למה לדעתך קראת לו בחלום
רונן?"
"נדמה לי שזו הנשמה שלי שרוננת ושרה".
פתאום התרגשתי מאד ופרצתי בבכי.
שכבתי איתו פעם אחת. שיעמם אותי. כמו תמיד. כל הזמן ראיתי את
עיניו של אבנר המתוק, תמהות ונעלבות מאד.
אחרי זה חזרתי הביתה ונרשמתי לשיעורי פיתוח קול, לשיעורי נגינת
גיטרה ולמקהלה האזורית. לעבודתי הקודמת לא חזרתי.
אני מנסה להתגבש. זה קשה. כל דקה מתקתקת. כל שעה מצלצלת. אני
שרה המון ונותנת מקום לרגש. לפעמים זה ממש כואב ואני רוצה
לברוח חזרה להיות אשה עובדת.

אבנר שואל אותי מידי פעם,"מתי תרצי לשכב איתי?"
ואני עונה "בטוח שמתישהו". ואני מרגישה שזה ממש עומד לקרות
בקרוב. אוטוטו אני מתגבשת.