[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










פג'ו 306 אדומה, מחליקה על הכביש המוביל בין תל אביב לחיפה.
יובל חושב על פניה של נועה. הפג'ו נעצרת בתוך משאית. בבית, בנו
הקטן מחזיק את הדובי האדום חזק אל הלב, מרגיש איך נמעכים חייו
כמו מוחו של אביו אל תקרת המכונית.
תמיד זה מתחיל ונגמר בינינו במכונית אדומה בגשם.



מירק. במה חדשה. נובמבר 2003.
-למה דווקא קורווינה כשם רשת?

-למה אתה קורא לעצמך דארקינג? זה יותר מעניין ואפל. קורווין זה
מתוך ספר.

-איזה ספר?

-תשעה נסיכים לאמבר. אגדה כזאת מהמאה הקודמת.

-למדתי אותו לבחינה בתואר הראשון שלי.

-באמת? מלמדים אותו? איזה יופי.

-אני מבין שאת לא סטודנטית?

-לא, לא. עדיין לא. בן כמה אתה?

-26. ואת?

-22. אבל אם אתה מכיר את אמבר, אז באמת לגיל אין רלוונטיות.
:)
מאוד התחברתי לסדרה הראשונה. יש משהו מוכר בלהתעורר נטול
זיכרון.

-את צודקת. זה בדיוק מה שתפס אותי. החקירה המתמדת לגבי מי אתה
ומה שקרה לך.

-אני... קצת בהלם. זה מה שחשבתי. אבל בדיוק.

-באמת?

-כן.

-טלפתיה אמיתית. :) אני יובל, נעים מאוד.




מירק. במה חדשה. נובמבר 2003

- תגידי, את אף פעם לא ישנה? השעה שבע בבוקר. אל תגידי לי
שהלכת לישון בשתיים, אחרי שסיימנו לדבר וקמת עכשיו.

- ממש לא. לא הלכתי לישון. מי שקם אתמול בשבע בערב לא עייף
עכשיו, יובלי מותק.

- לא חשבתי אחרת. מה יהיה איתך, ילדה?

- יהיה טוב. התקדמתי המון במחקר.

- ולאיזה מסקנות מרחיקות לכת הגעת הלילה?

- שהמחקר הזה שלי לעולם לא יעמוד בקריטריונים האקדמיים,
ההגיוניים.
מה? למה?

- כי אני עוסקת במחקר על יצירת קשרים שאי אפשר לתייק לשום
מקום.

- לא הבנתי כלום.

- אני עדיין לא בטוחה שהבנתי. הכוונה הכללית היא לקשר שלא
מתיישב עם הגיון. בשום צורה.

- עדיין לא הבנתי.

- כי אתה חושב בהגיון.

- את לא שפויה.

- נכון, אבל בגלל זה אתה אוהב אותי.

- זה כי אני לא פחות מטורף.

-יש לי כל הזמן דה ז'ה וו איתך.

-אז מה. גם לי. את אשמה עם כל החוסר הגיון הזה שלך.




נועה יושבת עם כוס תה חמה במטבח. עיניה כבויות, היא לא ישנה
כבר כמה לילות. בין ידיה היא ממוללת שוב ושוב מפית ירוקה. הגשם
עז, והיא מחליטה שלא תנסה לברר לאן נסע. הפג'ו האדומה הזו בטח
תיתקע תוך מאה מטר והוא יחזור, עייף וסחוט ועם תיאוריה על למה
נהגי גרר יכולים להיות מעיקים כשכל מה שרצית היה לא לראות אף
אחד. היא חושבת, לפחות שכך יהיה. לא, היא אפילו מקווה.  





"מה זאת אומרת מרגיש מוכר?" הוא שואל וחצי חיוך מרחף על פניו,
משועשע ממני.
"המגע שלך. משהו מוכר כאן." הוא צוחק.
"את והמשמעויות שאת שוזרת בכל מפגש." מנשק לי את האף.
"אני רצינית. זה ממש מרגיש מוכר. כאילו היינו כאן." אני אומרת,
שלווה.
"אני יודע שאת רצינית. אותי זה מצחיק." הוא מחייך ומחבק אותי
אליו, "זו התחלה, לא המשך. חכי קצת עם ההתלהבות."
"טוב, טוב. אוף איתך." אני מחייכת.




"אני רוצה מילקי!!!" שיר צווח במושב האחורי של הפג'ו. אני
מסתובבת אליו, ובטון שליו מסבירה שוב. "אבל לא היה. יש רק דני.
זה מה שיש, שיריקוש."
"אני רוצה מילקי!!!" הוא ממשיך לצווח, מהדק את הדובי האדום.
יובל מקמט את המצח. אני מנסה להרגיע את שניהם.  ותמיד זה נגמר
אותו דבר, תמיד הוא מאיים שיעשה תאונה ורק אז שיר מפסיק לצרוח.
אין בזה טעם, בלשמור על שלווה. הילד הזה מבין רק כשצועקים
חזרה.





"נועה?"
"אני בחדר שינה, מחליפה להתעמלות והולכת." היא צועקת חזרה.
"ישנת בבית אתמול?"
"לא. נרדמתי אצל נועם. יואב עזב אותו." היא מסירה את החולצה,
חזיה שחורה שבא לי לקלף עכשיו ממנה. היא מסננת "בנזונה
שכמוהו." ומסתובבת אליי. יפה ורחוקה.
"אני לא מוכן לזה יותר. את ישנה אצלו פעם ביומיים. אני
מתגעגע." אני אומר בשקט.
היא מתקרבת אליי, סוגרת את המרחק בינינו, מחבקת אותי. עורה רך
ונעים.
"יובלי, אני אוהבת אותך. נועם מדוכא. אתה יודע שזה קשה לי
לראות אותו ככה."
"הוא מתעקש להיות עיוור. הרי היה ברור שיובל ילך."
"נכון." היא מנשקת לי את האף. "זה אומר שאני לא חברה שלו כשהוא
עיוור?"
"לא. זה לא." אני מחייך אליה. היא מתוקה. והחזייה הזו מיותרת
לגמרי.
"מה אתה עושה?" היא לוחשת לי באוזן. "אני אאחר להתעמלות." היא
נוזפת בחיוך.
"אני אתן לך פתק איחור." אני מגחך ומתיר את החזייה.




הכל מתחיל בנסיעה בגשם. יובל נוסע באמבולנס שנוסע לבית החולים.
כבר נקבע מותו. הגשם יורד חזק על כביש תל אביב חיפה. ועל רחוב
אבן גבירול. מישהו שר ברדיו: "עד מתי נמשיך לברוח אל משחקים של
כוח, מותר לך לבכות לפעמים, כשמשהו נשבר בך בפנים."
החובשת יושבת דמומה. דמעות גדולות, מתאימות לגשם, זולגות על
יובל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשדודי השמן
אומר לאמא שהוא
מלא, אמא עונה:
אין מלא, דודי,
יש לא רוצה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/12/03 12:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה