יוני, לא הכרתי אותך כל כך בתיכון, אבל ביסודי היינו חברים.
אני לא בדיוק מבין מה גורם לי לכתוב את זה, אבל קשה לי, וזה
מוזר, ואחרי הכל, כמוך, אני כותב.
אולי זה בגלל שכבר עברה שנה, כל כך לאט אבל כל כך מהר, וזה גם
מוזר, מרגיש כאילו רק אתמול ראיתי אותך בחצר בבית-ספר,ליד
הקיר.
ובפולין, מחוץ לקניון, ששתית בירה ועישנו סיגריה לפני הבית
קברות... מוזר לא?!
עכשיו הכל נראה כל כך ברור ובנאלי, אבל קודם לא ראו את זה.
וחברים שלך, שקשה להם הרבה יותר ממני אני חושב ומאמין, מאוד
קיטשי ודבילי זה נראה, אבל באמת למה?!
אולי זה יראה מוזר לאחרים, אבל אני חושב שהיית אמיץ במה
שעשית.
אני ממש רוצה לראות כמה אנשים היו מסוגלים לעשות משהו שהם
יודעים ששם זה ייגמר בשביליהם, יודעים למה הכוונה.
יש לך יומולדת היום, היה אמור להיות. קצת עצוב לי עלייך, על
ההורים שלך, ועל אחיך, למרות שאין לי כל כך זכות, כי אני לא
מכיר אותם. בבית ספר עוד לא עבר השוק, ושכבת י' שלא היו פה,
מתלחששים על זה.
אולי אתה בגן עדן בשקט שלך, וטוב לך, אבל יכולת לעבור גם את
זה.
בחיי,שאפילו אלמוג, שכל התקליטים שלו אצלך, ושלך אצלו, מבואס.
ישבנו אתמול, אחרי הערב שלך בבית קפה - כל כך קשה לראות הכל.
בצופים הביאו תמונות של סוף שנה מהיסודי. כל כך קטנים היינו,
רק שאנחנו עוד נגדל בלעדייך, וחבל.
מדליק עוד סיגריה, ווינסטון, כמו שאהבת. נזכר שוב, כיתה ב'...
המצאת מילה חדשה, "לאנוס", מי הכיר את זה אז?
איך הסתובבנו כל היום ואמרנו למורות שנאנוס אותן...
ראיתי סרט שעשו לזכרך...
ואיך שאתה שם בדיוק כמו שזכרתי אותך בילדות, קורא סיפורים
ושירים שלך, נדהם, מנסה להבין, להפנים אותך.
ודי - אני מסיים פה לפני שיהיה עוד יותר קשה לי. מקווה שטוב לך
אפילו קצת יותר מקודם, ואל תדאג - אף אחד מהמחזור לא ישכח אותך
לעולם.