מונולוג אישי אישי אישי שאין לי מושג למה אני מפרסמת...
אולי כי עבר הרבה זמן מאז שהוא נכתב והוא קצת פחות רלוונטי
כלפי
אבל כלפיכם?

אותו כוח משיכה שמושך את הגלים חזרה לים, ממשיך ומושך אותי
חזרה לאותו מקום. לאותה הרגשה.
לפעמים אני מרגישה במין high כזה ומחליטה שטוב לי, ואז אני
חוזרת להרגיש שכל מה שכל מה שעשה לי טוב הוא שטחי, ושמתחת לפני
השטח תמיד היה לי רע.

כמו הגלים שרוצים לחזור אחורה ולא להתקדם ולהישבר על החוף, כך
גם אני רוצה לחזור ולהתרפק על המיטה בבכי. כשאני קובעת שטוב
לי, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ולבסוף אני תמיד מוצאת את
עצמי מספרת לחברה שלי על הדברים שעושים לי טוב. ובמשך השיחה
אני מבינה לאט לאט שאם באמת היה לי טוב לא הייתי יכולה לפרט את
האושר הזה בנקודות.

בגיל 16 הסיבות לאושר מסתכמות בחברות, בנים ולימודים.  ואני,
מירב, רוצה להרגיש אושר אמיתי, שבא מבפנים. שבא מהרגשה של
שלמות, שלמות עם מי שאני ועם הפעולות שלי. אושר שלא נשבר, אושר
מתמשך.  לא שטחי ולא רגיל, אושר מיוחד שלי.

אני מחפשת את הגל שיתנהג כמו הרצון שלי. גל שממשיך להיות בים
ולא נשבר לקצף לבן של דיכאון.
גל שרוכבים עליו ילדים קטנים וזוגות של אוהבים וגולשים... גל
שעובר חוויות והתנסויות שונות, ונשאר תמיד כחול ושלם.