וזה לא, חס וחלילה, שאני מפשלת או מזלזלת: פשוט לא יכולתי
להרים את הראש הבוקר.
עידן חדש הגיע: שיחות טרנס-אטלנטיות של שעות שלמות, מהטייס,
שנחת בניו-יורק - היישר אל המיטה של אישתו. התחיל להתגעגע
פתאום.
אבל אני עדיין מתעללת בו: "צילצלת בזמן לא טוב", אמרתי לו, "לא
תאמין מי נמצאת אצלי".
"מי?" שאל.
"החברה שלך", עניתי, ולא יודעת מאיפה זה בא לי, "החברה שלך
מהמגדל-פיקוח".
"מהההההההההההההההה? מי?" שאל נבהל.
"מה.. מי... מו..." המשכתי, "מה ששמעת. כן. היא."
ויכולתי לשמוע אותו נחנק מהצד השני של הקו.
"מה?" שאל שוב לא מאמין.
"היא! כן. היא! הזונה שלך!" אמרתי לו בטון הכי פרח'י שיכולתי,
"הזונה שלך! רצתה לדבר איתי".
ואז הוא ניתק את הקו בלי להגיד שלום. וידעתי שהוא הולך לחייג
אליה כדי לוודא אם היא עונה לו מהבית. וכבר הייתי מוכנה
לצילצול שיבוא תוך דקה.
לא טעיתי.
"נורה," הוא אמר כשצילצל שוב אחרי שתי דקות, "נורה... אני אוהב
אותך."
שתקתי.
חמש דקות ארוכות על השעון שתקתי, כשאני רואה את המחוג של
השניות עושה את הסיבוב המי-יודע-כמה שלו, ואני לא עונה לו
כשהוא קורא לי "נורה.. נורה"... ומסתפקת רק ב"כן" חמקמק.
"תני לי רק להסביר לך", אמר. "אל תעני. תני לי רק להסביר".
והוא התחיל לדבר.
ודיבר... ודיבר... ובהתחלה הקשבתי לו כשאני משחילה לו "כן" קצר
ומונוטוני כל חצי דקה, והוא ממשיך לדבר... ולדבר... ואני שומעת
את הקול הנעים שלו מפעם... את הטון הזה שכל כך אהבתי... ועדיין
לא יודעת מה עלי לענות לו, אם בכלל, ושוב מסננת לו
בקשיחות מלאכותית את ה"כן" המונוטוני, ולא שום מילה נוספת...
ועכשיו כשהתעוררתי, אני מוצאת את השפופרת לצידי, על יד הכרית.
ונזכרת רק במשפט האחרון שאחריו כנראה נרדמתי: "נורה... תשכחי
כל מה שהיה... תשכחי הכל... נורה... נורוש... נורוש..." ועכשיו
אני מתפלאת איך חזר לקרוא לי נורוש, לאחר שהסברתי לו כל כך
הרבה פעמים שאני שונאת את השם הזה, כי הוא מזכיר לי תמיד את
הרב פורוש.
והכי-הכי פאדיחה, שהבוקר בתשע היה צריך לצלצל אלי הסמנכ"ל של
הצ'רטרים מהבריכה במלון.
ומה הוא בטח יחשוב לעצמו אחרי שצילצל ושמע שהקו תפוס או על
ממתינה, ואני אפילו לא טורחת להשיב לו.
מה עושים? לצלצל אליו?
לא לצלצל?
כן לצלצל?
לא לצלצל?
אז ברחתי לכאן. אל המסך.
נורה.
25.8.1998 |