יש מקום, לא רחוק מהחוף, שבו, אם אתה עומד, הים מגיע לך עד
הצוואר בזמני שפל ומכסה אותך בדיוק עד הקודקוד בזמני גיאות.
המקום הזה נמצא מאחורי שובר גלים, כך שהגלים לא משפיעים עליך
כל כך והוא שלי. שובר הגלים הוא שלי, תלולית הקרקע שעליה
עומדים- שלי, המים שעוברים שם -שלי והמקום לרגליים על תלולית
העפר- הוא לרגליים שלי.
אני עומד שם, לא מסוגל לזוז. את זמני השפל אני מעביר בלנסות
לתפוס כמה שיותר אוויר, בשביל זמני הגיאות. את זמני הגיאות אני
מעביר בנסיון להוציא את חוטמי אל מעל המים ולהזכר איך לנשום,
כדי להגיע לזמן השפל הבא.
מסביבי, עוברים כל הזמן קייאקים זוגיים, מאוכלסים היטב. אף אחד
לא עובר ממש לידי, כי שובר הגלים עומד וחוסם את הדרך. להם לא
מפריע, הם שטים בזוגות, חותרים אל עבר האופק הבלתי ידוע, שזה
דבר מטריד בפני עצמו, אבל הרבה יותר קל כשיש לך מישהו שחולק את
זה איתך.
לפחות את זה אין לי - מהאופק לא אכפת לי, יותר אכפת לי מהחוף.
אני מנסה להתמתח ולהציץ אל מעבר לשובר הגלים, לראות את אלה
השטים יוצאים ולחפש אולי קייאק אחד עם מישהי אחת שעוד לא מצאה
שותף לשיט, אולי היא תשים לב, אולי. אולי מישהי כבר החליטה
לצאת לשיט הזה לבדה והיא תעבור דרך שובר הגלים שלי, אולי מישהי
מסתכלת אליי בחזרה.
אבל אני לא רואה כלום, בגלל שובר הגלים וכנראה שאף אחד לא רואה
אותי. ואני לא יכול, לא יודע לזוז מפה, לא אל החוף ובטח שלא
באופק, שם אין לי מה לחפש. במקום, מה שאני עושה זה מוריד את
החולצה, קושר אותה לענף חולף במים.
את הדגל שלי אני אציב על שובר הגלים שלי, זה כל מה שאני יודע
לעשות בנידון כרגע. אבל אני יודע שיש אנשים שהולכים על החוף
ומביטים. אז הצבתי את הדגל שלי - זה הדגל שלי, אם למישהי זה
נראה- שתבוא.