לילה שקט ירד על כוחותינו בשטחים. אבל לא שקט מהסוג הבטוח. שקט
מהסוג העצוב, מהסוג העייף. חיילים עלו למחסום, בלי כוח, בלי
רצון. מכונסים כל אחד במחשבתו הוא - בעייפות, בגעגוע, בדיכאון,
בשעמום ובאדישות. וכאילו הם ידעו שהיום זה לא הזמן, גם העוברים
במחסומים עשו זאת בשקט, בלי ויכוחים. העובר- עבר, ומי שנאסרה
עליו הכניסה, חזר לביתו בשקט. ואפילו כשנרשמה תקרית ירי, היא
הסתיימה במהירות ובדממה, פרט לכדורים שפילחו את האוויר. סמל
ראשון אחד וידא הריגה מקרוב, לא מסתכל אפילו בין כוונות.
ובהתאם, אפילו במהדורה של חצות בקושי הזכירו את התקרית, כולם
ידעו שהלילה יש דברים אחרים לעסוק בהם. זה היה לילה קר ומעונן,
בלי חשק לשום דבר, אפילו לא לגשם.
ובתוך כולם, במוחו של רב"ט אחד רצו אלפי מחשבות, מתערבלות אחת
בשנייה- ההורים, החברים, ההיא שכבר לא ראה מאז התיכון והייתה
ממש חמודה, הגעגועים, המוות, השעמום, השגרה, המבול הקוטע, מזג
האוויר, החום הכבד של הצוהריים, הקור של אמצע הלילה, מרכבות
האש לשמים, האפיצות, החשק לישון, החדר במוצב, המיטה בחדר,
המצעים שצריך להביא לכביסה לבית, לאימא, ההורים, החברים,
ההיא... המבול הקוטע... ומתי הסוף של כל זה?
ובין כל הטיפות של המחשבות, פתאום ראה ערבי אחד, עומד בודד
בצד, מחייך חיוך נבזי. הוא אפילו לא רצה לעבור במחסום, רק עמד
שם, מחייך. הוא הפנה את מבטו לעבר פסגות ההרים שעמדו מאחורה,
בלב השטחים, והחזיר את מבטו ישר לעיני המבט, חיוכו גדול ומרושע
עוד יותר. אז, פנה והלך אל תוך השטחים, מגלגל צחוק מטורף. ברק
פתאומי גרם לרב"ט למצמץ, והערבי נעלם לו בים החושך והטיפות,
והוא כבר לא ידע אם אמיתי היה או רק חלום שהאפיצות הגניבה
פנימה.
ואז, ברגע אחד, הכל התחוור לו. הוא הרים את מבטו בפחד אל פסגות
ההרים, שפתאום שם לב שהן יותר לבנות; הוא הסתכל בדאגה אל משאית
קירור החולפת במחסום אל תוך השטחים; ומסביב הטרידו אותו מבטיהם
העייפים של חבריו הרדומים למחצה, ומנגד עמדו, מלגלגים, הבתים
שננטשו לאחרונה. פאניקה שטפה אותו כשהוא הבין שכשזה יבוא- הוא
יהיה בין הראשונים לטבוע. הוא ידע שמפה, הוא חייב לצאת מהר.
התוכנית הייתה פשוטה ויעילה: קודם כל לבנות את הישובים גבוה
בקווי רכס, אח"כ - העברה של הרבה משאיות קרח תמימות אל תוך
השטחים כדי ליצור מצבור ענק של קרח, העברת כל התושבים
הפלסטיניים לישובים בשיא גובה בטפטופים קטנים, ואז,כשהכל יהיה
מוכן, וכולם יהיו עסוקים מיד בלסכל פיגועים ולרדוף אחרי
שב"חים, המסה אחת גודלה של קרחוני הענק מפסגות ההרים ויצירת
שיטפון בסדר גודל מבולי של כל מה שלמטה, כולל הוא עצמו, שיעמוד
במחסום, יישן במוצב או יעבוד על מסדר...
הוא ידע שיש בינהם פנאטים גדולים, הוא ידע שהם מחפשים לסיים את
זה אחת ולתמיד ועכשיו הוא ידע שהם גם מצאו את הדרך. התוכנית
הייתה מתוחכמת ממספר היבטים: זה היה מטורף מדי מכדי שכל התרעה
בנידון תחשב להגיונית, זה היה שקט ואיטי מכדי שישימו לב, והכי
חשוב - זה מסיג להם דריסת רגל שם למעלה. מה יימצא חן בעיני
היושב במרומים יותר מאשר הומאז' ענקי ליציר כפיו? מין שחזור
ענקי של אחד האירועים המשפיעים ביותר שהוא גרם? עם סיוע כזה,
התוכנית לא יכלה להיכשל.
והוא, שגם היה לו חוש מפותח של אחריות, ידע שהוא חייב להיות מי
שיטפל בזה, מי שיעצור אותם. אף אחד לא יקשיב לו, מקסימום
יוציאו אותו על 21. הוא ידע שהוא חייב לצאת וגם חייב להתכונן
וגם חייב לנקוט בפעולת מנע - משהו בסדר גודל דומה, שאולי
ירוויח לו את התמיכה העליונה לה הוא זקוק ושיסיים את העניין
סופית. הוא ידע שהוא חייב להיות גם יונה, גם נח וגם אליהו.
לברוח מתפקידו, להתכונן ליום הדין ולהיות מוכן לשחוט את כל
הכופרים.
לאט לאט החל לגבש לעצמו תוכנית. הוא סידר לעצמו צליעה יפה
שסידרה לו הפניות וגימלים. יום אחד, הוא ידע, גם ועדה רפואית
תבוא. הוא החל לאסוף קרשים, בכל מקום שהוא מצא, ולאסוף אותם
ליד המוצב. כל פעם שהוא היה יוצא הביתה, לגימלים, להפניה או
סתם כשהוא שמר בש"ג באמצע הלילה, הוא היה מקדיש חצי שעה לדפיקת
כמה מסמרים, לדיפון הדפנות ולהשלמת תיבה גדולה ויפה, מוסתרת
טוב יער ליד ושתהיה מוכנה, בעזרת השם, לפני היום המכריע. בו
זמנית, החל לאסוף כדורים שמצא מפוזרים על האדמה במוצב. הוא
פירק אותם ורוקן את אבק השריפה לתוך שקי בד, שכאשר התמלאו, טמן
אותם בתוך האדמה, סמוך לתיבה ההולכת ומתגבשת. הוא התכונן להפוך
את ג'נין לסדום, את רמאללה לעמורה בלהבות המכלות.
הזמן עבר, הוא שקד על התיבה והיא החלה לקבל צורה. הוא אסף
כדורים, לפעמים אפילו מהכוננות האישית - בחמישיות, בעשיריות,
כמה שהוא מצא באותו יום ורוקן אותם לשקים. הוא קיבל בסופו של
דבר את הועדה הרפואית והפרופיל שלו ירד. הוא כבר לא יכל להיות
לוחם. כשביקש להיות נהג ספארי כדי "להרגיש עדיין חלק תורם
במאמץ נגד הטרור", כיבדו את בקשתו, בגלל שהוא באמת היה חייל
שקט וממושמע ומגדיל ראש ואחראי. הוא יצא לקורס נהגיה צבאי, דבר
שעיכב אותו מעט בהגשמת התוכניות האחרות, אבל זה היה הכל חלק
מהמטרה הגדולה.
הוא הוצב חזרה באותו מוצב והמשיך לאט - לאט בעבודתו - בונה
תיבה, מסיע חיילים למחסום, אוסף אבק שריפה, מחזיר אותם
מהמחסום. אביב, אחרי זה קיץ, סתיו והגיע חורף שוב. התיבה עמדה
מוכנה. להערכתו, היה לו מספיק אבק שריפה. הוא ידע שאין לו זמן
לבזבז כאשר הסתכל על הפסגות הלבנות של הרי יהודה ושמרון, כאילו
בגלל החורף הקשה שהיה, הוא פחד שהסיוע שהוא זקוק לו, לא עומד
עדיין לזכותו.
הוא החל לאסוף מפות של כל אזור איו"ש ולסמן לעצמו יעדים,
מרכזים דליקים, צירים, מרחקים וזמנים. הוא ידע שאפשרי להשיג את
הכל תוך לילה אחד, רק צריך לחשב את הכל, עד לפרט האחרון. הוא
מצא לעצמו פסגה שולטת, ממנה ישלוט על הכל. בתצ"א שהיה לו, כבר
ניתן היה לראות כתמים לבנים גם על הפסגה הזו.
ולבסוף, התוכנית הייתה מוכנה, הכל היה מחושב. ביום שבחר, שנה
בדיוק ליום בו הייתה לו ההתגלות במחסום, חפר את כל אבק השריפה
מהבור. בלילה, יצא עצמאית עם הספארי, ממחוץ למוצב והעמיס את כל
אבק השריפה עם התיבה מאחורה. הוא החל נוסע כמו מטורף, עומד
בזמנים שהציב לעצמו בצורה יפה מאוד, מזגזג דרך כל איו"ש, מפזר
אבק שריפה לאורך כל הדרך, במקומות הנבחרים מפזר מצבור גדול
במיוחד, מאט רק במחסומים כדי לעשות שלום לחיילים, עוצר רק כדי
להעביר שקי אבק שריפה לקדמת הרכב. בדמיונו הוא כבר ראה את
הלהבות מאחוריו, מכלות כל כפר, עיר, חלקת שדה. כשגמר את הסיבוב
הענק הזה, נסע ישר אל הפסגה שלו, מרכז את כל אבק השריפה לכיוון
ההוא, כך שמשמם יצית את האש בעזרת שביל ענקי של אבק שריפה. על
הפסגה שלו כבר היה קרחון אדיר בממדיו. הוא החל לנצנץ עם קרניה
הראשונות של השמש. הרב"ט, שעם הזמן הפך לסמל, הסתכל בו בשנאה
וחייך אליו בלגלוג. עם שחר, הוא ידע, הוא יסכל את התוכנית
הזדונית שלהם, ולפחות באזור איו"ש, בשלב הראשון, ישים לזה סוף
הכי טוטאלי שיש. הוא צעק בשמחה, מרגיש את הגשם ששטף כל הלילה
זורם על פניו.
הוא רכן אל שביל אבק השריפה, הישיר מבט - ממקומו הוא יכל לראות
את מישור החוף ואת הבקעה בו זמנית. הוא חשב על כל האנשים אותם
הוא מציל והוציא את הזיפו מהכיס. הוא ניסה להדליק פעם אחת, אך
הרוח כיבתה את הלהבה. הוא ניסה פעם שנייה וטיפות הגשם כיבו את
האש. הוא ניסה פעם שלישית, אבל אבק השריפה היה רטוב ולא נדחק.
הוא קילל חרישית והמשיך לנסות. עם כל ניסיון כושל, גברה אצלו
ההרגשה שהוא נכשל בכל הניסיון. התוכנית עבדה מצוין, הכל היה
מוכן, הכל היה עובד, רק גורם אחד הוא לא הצליח לרצות והוא שאל
את עצמו - למה?
פתאום שמע לידו קללה חרישית בערבית. הוא נצמד במהירות לקרקע
ודרך את הנשק האישי שלו. הוא זחל לכיוון הכללי ממנו נשמעה
הקללה וראה ערבי למרגלות הקרחון. הוא נכנס בין כוונות, שחרר את
הנצרה. הוא שם לב שגם הערבי מחזיק מצית ומנסה להמס את הקרחון
ע"י הצתת בנזין שהיה לו איתו. גם המצית שלו נכבתה ע"י הרוח. גם
אותו הגשם הכשיל. גם הוא שאל את עצמו - למה?
הסמל שאל את עצמו - אם אין לי תמיכה, וגם לערבים אין תמיכה, אז
בעד מי ההוא בכלל? הוא נשא את מבטו לשמים, ואז, בדיוק כמו לפני
שנה, הכל התחוור לו. לא היה אף אחד שהסתכל עליו חזרה. למעשה,
כל הזמן הזה, לא היה שם אף אחד שמסתכל כל הזמן. כל דבר שנעשה
שם - על ידו, ע"י הערבי, ע"י כל אחד, נעשה על דעתו של אותו אדם
עצמו בלבד. ההוא כבר ממזמן הדיר את עיניו, ידיו וכל דבר אחר
משם. הוא אולי ברא את ההרים, אבל לא את הקרחונים שהיו עכשיו
עליהם. הוא אולי הכין בטבע חומרים שמתפוצצים ונשרפים, אבל הוא
לא הכין את אבק השריפה. הוא אולי ברא את יעקב וישמעאל, אבל
הריב... זה כבר בינהם. מה שהיה פה היה גדול עליו. זה היה כבר
ברמה של אדם לאדם. אין שום מעשה גדול שיסיים את הכל, אין שום
פתרון מיידי. כל דבר לקראת פתרון ייעשה בטפטופים, בהרבה- הרבה
זמן.
הוא נכנס שוב בין כוונות, סחט את ההדק ופגע פגיעה מדויקת. בדרך
חזרה הוא גם ירה במתנחל ובפעיל שלום שנקרו בדרכו. הוא חנה ליד
הכניסה למוצב שלו, ניגש אל התיבה והעלה אותה באש. הוא טען את
הנשק עוד פעם אחת אחרונה, תחב את הקנה לפיו, חשב לעצמו שאולי
זה לא הרבה, אבל זאת התחלה, זה הצעד הראשון, וסחט את ההדק.