אז מסתבר שלא רק אני אוכלת את הלב.
גם הוא. הטייס.
כי אתמול בערב, כשהבטחתי לחזור אליכם, הוא החזיק אותי על הקו
שלוש שעות. דיבורים. דיבורים. את לא מבינה. ואת כן מבינה. ואת
לא מבינה. ותביני. ואולי טעיתי. ואולי טעינו. ואולי...
ואולי... וגם אחרי שלוש שעות מתישות איתו בטלפון, לא הצלחתי
להבין בדיוק מה הוא באמת רוצה.
וכך גם הבוקר. שש בבוקר. השכמה. הוא שוב על הקו: "תראי... אולי
לא הבנת... אולי לא הסברתי את עצמי... אני אוהב אותך... לא
הפסקתי לאהוב..." ועוד סיסמאות לרוב, שחלקן אולי נכונות, וחלקן
אולי כבר לא, ואני באמת כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. האם
אני שונאת אותו? האם כועסת? אוהבת? מתגעגעת? מקנאה? לא יודעת.
אולי זו סתם רק תקופת ביניים שאין לנו הגדרה מתאימה עבורה.
פשוט לא יודעת.
"שמעתי שהתהוללת בטורקיה" זרק לי לפתע ברוב חוצפתו.
"ועוד איך!" עניתי, "בעיקר ביום שישי: חצי עירומה על החוף של
כל אלה שמשתזפות חצי-עירומות".
"נורה, אני רוצה לראות אותך היום", אמר. ולמרות שאני עצמי
הצעתי לו עוד לפני שבוע להיפגש היום, ביום שני, מצאתי את עצמי
עונה לו בתוקף: "לא! לא היום. היום אני לא יכולה! עסוקה!"
"מצאת לך כבר מישהו באינטרנט שלך?" הצליח להפתיע אותי, "אני
יודע הכל. לא מבין למה את מלכלכת את הסיפור שלך לעולם כולו."
ומסתבר, שהעולם, כנראה, באמת יותר קטן מקטן, ובדרך-לא-דרך,
דלפה לה השמועה שאחות חדר ניתוח שבעלה הטייס עזב - שופכת הכל
על המסך. "נורה", הוא אמר לי, "אני מציע לך להוריד פרופיל. גם
אני יודע להקליד מילה או שתיים."
ולרגע באמת נבהלתי.
המחשבה שהחיים שלנו הולכים להימרח כאן לפני כולם עושה לי רע
פתאום.
ולא שאני חוזרת בי ממילה אחת שכתבתי. ולא שאפסיק לכתוב כאן.
רק תדעו, ותהיו מוכנים, שאם יצוץ כאן לפתע שם חדש, ויתחיל
להתחשבן איתי בקול רם - הרי זה באמת הוא.

ושיכתוב מה שיכתוב. אין לי שום שליטה על כך.
אך על החוצפה הזו, לטעון נגדי שכתבתי כאן, כשהוא התגלגל עם
ההיא במיטה - על החוצפה הזו בלבד, מגיע לכם בהחלט להכיר את
הסמנכ"ל של חברת הצ'רטרים שהיכרתי בבריכה במלון.

ולא כדי לקנטר את הטייס אכתוב עליו.
להיפך:
כדי להוכיח לו עד כמה באמת אהבתי אותו.

נו, איפה מי שיגיד שאני מתחנפת עכשיו, או פוחדת?

נורה.


24.8.1998