השחר מאיר באור אפרורי על מגרש גרוטאות עתיק. המאזין הלא מיומן
היה אומר שהמקום שקט, שקט כמו קבר. אך מאזין מיומן אחד,
מהשורדים, ניעור משנתו. אין זה אלא ילד כבן חמש, כחוש מרעב
ושחור מפיח וזוהמה. אולם הוא קם, והוא ממשיך במאבק ליום אחד
נוסף, שלא כמו רבים אחרים גדולים וחזקים ממנו שכבר נפלו.
הילד יוצא מתחת לפחון החלוד שתחתיו התחבא בלילה ומוציא אחריו
מוט ברזל כבד, חלוד במגוון צבעי החלודה האדומים, כמעט יפה.
הילד מניף את מוט הברזל כנגד שמי הערפיח הנצחי, השמיים היחידים
שהוא מכיר, הטרסה קטנה כנגד העולם הגדול. הוא עומד בלא ניע,
עוצם עיניו ומאזין היטב לשקט. נחיריו מרחרחים, מוכנים לקלוט כל
רמז הנישא עם האוויר.
הוא פוקח את עיניו ומתחיל לרוץ בכיוון מסוים, מדלג בין ערמות
הגרוטאות כאילו היו שביל רחב ושטוח.
לאחר שעה קלה של ריצה והליכה חרישיים הילד מגיע אל הקולות
ששמע: שלושה עכברושים קטנים, בקושי חצי מטר אורכם, סועדים
בחתול מת.
לקחת סיכון. בצעקות רמות ונפנופי אלה, הוא רץ קדימה, מבריח את
המכרסמים. הוא תופס את החתול בזנבו ומניף אותו אל מעבר לכתפו,
ומתחיל לרוץ בחיפושו אחר מקום סגור ומוגן שבו יוכל לאכול את
ארוחתו בלי סכנות. כבר שבועות שהוא חי על ג'וקים, הוא רוצה קצת
בשר אמיתי. הילד פותח בריצה לעבר אחד הכיוונים, מקווה שהוא
ימצא מקום מחבוא מתאים.
הבוקר זה שיחק לו המזל, הוא פגש רק שלושה עכברושים, ועוד
קטנים. הוא הצליח להבריח אותם, ויש בידיו די אוכל לשבוע. אולי
מזלו ישחק לו והוא ימצא מקום מחבוא עם מים. הרבה מזל היה לו עם
להקה כה קטנה של עכברושים. הילד כבר ראה בנדודיו להקות של
אלפים. עכברושים גדולים. הרבה מזל היה לו הבוקר.
כאילו במחשבותיו הוא קרא למזלו להשתנות, עוד עכברושים הגיעו
וכעת הם כולם רדפו אחריו. הילד חש בסימני הרודפים המתקרבים,
והחל לרוץ מהר יותר, משליך את האלה הכבדה מדי, מחפש בעיניו
בצורה כמעט נואשת אחר מקום מחסה שסרב להופיע. מבט קצר לאחור,
ושם הוא ראה אותם, המוני עכברושים בכל הגדלים, אלפים במספר.
הלהק הגדול ביותר שהוא ראה אי פעם, ובוודאי שלא בקרבה שכזו.
האימה הצמיחה לרגליו היחפות כנפיים כנראה, משום שהעכברושים לא
הצליחו להדביק את הפער. אך הוא גם לא הצליח להגדילו, וכוחותיו
החלו להכלות. אין לי סיכוי, עוברת מחשבה במוחו. אני צריך לזרוק
את החתול, ולקוות שהם יעזבו אותי. ובכל זאת הוא המשיך להחזיק
בחתול, בצורה מאוד לא אופיינית לשורד. הוא המשיך להתקדם, מאט
את צעדיו למרות כל ניסיונותיו להאיץ את הקצב.
רחש משונה נשמע באוזניו, והילד הרשה לעצמו עוד מבט חטוף לאחור
וראה שהעכברושים נעמדו, נעצרו כולם על קו בלתי נראה כלשהו. הוא
עצר והסתכל כיצד העכברושים כאילו נתקלים בחומה בלתי עבירה,
חלקם מנסים להקיפה, אחרים מטפסים אחד על השני, קוראים בתסכול.
מעגל גדול, אולי קילומטר קוטרו, החל להיסגר מסביבו. עכברושים.
עשרות אלפים, מגיעים עד האופק.
הילד התמוטט על הקרקע האפורה. תשוש, בטוח.
הוא הצליח, הוא הגיע לאחד המקומות המוגנים שעליהם שמע, אך
מעולם האמין בקיומם. המקומות רדופי השדים, שאליהם אף חיה,
אפילו הקטנה ביותר לא העזה לחדור. אלו שסיפרו לו את הסיפור לא
ידעו למה החיות התרחקו מהמקומות האלו. כרגע גם לא היה איכפת
לו. הוא התיישב על ערמת פסולת, ונעץ את שיניו החדות בחתול,
אוכל מתוך הקלה לא פחות מאשר מתוך רעב. בעודו אוכל לאיטו,
מתענג על כל נגיסה, הוא ראה את העכברושים משלימים את העיגול
סביבו, סוגרים על כל כיווני היציאה שלו. הילד קיווה שהם
יתייאשו מתישהו בקרוב וילכו לדרכם. יש לו אוכל לשבוע, אם הוא
יוכל רק למצוא מים, הוא יוכל לחכות.
לאחר שסיים את ארוחתו, החל הילד לשוטט באזור הבטוח, באזור
המקולל.
אולי היה זה משום שאף חיה לא נכנסה לאזור, ואולי היה זה מסיבה
נעלמה אחרת, אבל האזור האסור, כך הוא נזכר לבסוף שקראו למקום,
היה שמור טוב בהרבה מכל מקום שהוא היה בו אי פעם. אפילו נשארו
שם מספר מבנים שעוד ניתן היה לזהות בהם את החורים ששימשו
כדלתות וחלונות.
הילד עבר על פני משאית ישנה וחלודה בלא להעיף בה מבט שני, ופסע
לעבר הבית שנראה במצב הכי טוב מכולם. הוא עבר במשקוף הדלת,
נכנס לתוך האפלוליות הקרירה, שהייתה כה מוכרת לו בזיכרונו.

הבית שלי. פעם היה לו בית, איך הוא יכול היה לשכוח דבר שכזה?
בזיכרון שעלה במוחו, חבורת הצייד שמנתה שני גברים ואישה, בדיוק
חזרה וביחד הם סחבו על אחת החניתות עכברוש גדול. אמו של הילד
ישבה מולו, מבקשת שיחזור בפניה על כל השיטות לבדוק האם מים
ראויים לשתיה. הילד שאל אז בפעם המאה מדוע עליו לדעת למצוא
מחסות, מים ואוכל אם הוא חלק מהשבט-משפחה. ושוב הזכירה לו אמו
בעצב, איך בקרוב הם כולם ייחלשו מהסרטן, במידה שכזו שהם לא
יוכלו להמשיך הלאה. ואיך הוא יהיה אז לבדו.
אכן כך היה, חשב הילד לעצמו. כבר אז נשארו רק שלושה שיכלו
לצוד, כל האחרים היו חלשים מדי. הם לימדו אותו כל מה שהם יכלו,
וניסו לתת לו את הכוח להמשיך לבד אחריהם. ואולם הילד פחד כעת
שאולי הם לא תמיד צדקו. שהרי הם אמרו על האזורים האסורים שאל
לאנשים להיכנס אליהם, משום שהם יכולים לשבות את הנשמה ולהשליכה
מתוך הגוף. והנה, הוא נמצא פה והמקום הזה הוא שהציל את חייו.

הילד נטש את הזיכרון, וחזר להיות לבדו באזור האסור. עיניו החלו
להתרגל לאפלוליות, והוא החל לשוטט בכל רחבי הבית, למשך שעה
ארוכה הוא התעכב עם ספר שמצא, ספר שבו היו תמונות בעלות שמיים
תכולים, קרקע ירוקה וילדים מחייכים.
הוא הצביע על עצמים בבית וקרא בשמם בקול. קול שנשמע מחוספס,
קול שהוא לא השתמש בו מאז שהוא נשאר לבדו בלי השבט-משפחה. משהו
במקום היפה והשמור הזה גרם לו לרצות לשמוע קול אנושי.
הילד נעצר לפתע, מצביע על חפץ מסוים. לא משום שהוא לא הכיר את
שמו, אלא מפני שהוא ידע מהו, ופחד שהוא אולי חולם וצליל קולו
יעלים את החפץ.
פטיפון ישן ומכוסה אבק, מהסוג שמסובבים בו ידית, מהסוג שלא
צורך חשמל, מהסוג שאפשר להפעיל.
הילד ניקה את הפטיפון, ולאחר חיפוש קצר הוא מצא אוסף תקליטים
ישן, וניגן את הראשון מביניהם.
הצלילים היו צורמים במקצת וקולה של הזמרת היה מובן בקושי, אולם
עבור הילד היה זה התגלמות האלוהי. הוא לקח בחזרה לידיו את הספר
עם השמיים והדשא, וישב מול הפטיפון, מדמיין איך נראו פעם חיי
הילדים כשהמוסיקה נוגנה בחופשיות בינות העצים ומתחת לרקיע
הזרוע עננים לבנים.
בינתיים, מחוץ לבועה הקטנה והשברירית, השמיים קדרו תחת ענני
הגשם החומצי הירוקים. בגווני הירוק החולה של העולם ההרוס
והלעוס שהתקיים מחוץ לתמונות. רוח חריפה נשבה, מתריעה בפני כל
להסתתר, בפני כולם מלבד הילד שישב על הרצפה הנוחה והישרה,
והאזין.
רק הרעם והברק החזירו לילד את הקשר למציאות והוא רץ אל פתח
היציאה והסתכל כיצד הגשם החומצי מאכל את גופתו של החתול שהייתה
אמורה להספיק לו לתזונה לעוד זמן רב, ושלמענה הוא הסתכן במוות
איום.
המנגינה הצורמת שנשפה בעורפו נראתה פתאום כלועגת לו ולעולמו
הרקוב וההרוס.
הילד המשיך לעמוד בפתח הבית עד אשר כל מה שנשאר מהחתול היה שלד
מבעבע. ואז באנחה כבדה, הביא הילד את הפטיפון אל הפתח וניסה
עליו כמה תקליטים, עד שלבסוף הוא מצא את מה שהוא חיפש, מוסיקה
לריקודים. אנשי השבט-משפחה נהגו לשיר לפעמים בערבים שירים
שכאלו, בעוד האחרים רקדו. אבל כל זה היה מזמן לפני שהם דעכו
והלכו.
כעת הגיע זמנו של הילד לרקוד את הריקוד האחרון שלו. הוא יצא
החוצה בריקוד סוער, אל תוך הגשם, בלא לדעת אפילו כמה גרוע היה
השיר האחרון שהוא שמע.