למזלי, דווקא מהבחינה הכספית, אף פעם לא יכולתי לבוא בטענות
לאיש. הכל דפק כמו שעון: שתי משכורות, בונוסים, פעם אפילו
זכיתי באלף שקל בפיס מנויים - מי היה מאמין. קצת כסף בתוכניות.
קצת בסגור. קצת כאן - וקצת שם. בקיצור: קצת בכל מקום.
ודאגה כספית לא היתה בבית.
הטייס גם היה איש לארג' מטיבעו. כסף כשלעצמו מעולם לא עניין
אותו. הוא לא היה קטנוני, ואני לא זוכרת שהנושא הזה שיחק אצלו
תפקיד כלשהו. הוא מעולם לא חסך ממני ומאיתנו דבר, ולהיפך: הוא
היה הראשון שהציע לעזור למי שנתקע, ולא פעם סירב אפילו לקבל
בחזרה סכומים שהילווה לאחרים. בזה הוא באמת היה עשר.
לכן, כשעזב את הבית, בכלל לא עלה בדעתי לחשוב על הכיוון הזה.
הצד הזה בכלל לא העסיק אותי. מוזר. טיפסתי על כל הקירות -
חשבתי על אלף אפשרויות, ורק על הבנק לא חשבתי. כל החשבונות הם
הרי משותפים, אמרתי לעצמי. מה הוא כבר יכול לעשות. ומה שהוא
יכול לעשות - I CAN DO BETTER. לא שהבנק היה צריך שתי חתימות
על הצ'קים: כל אחד מאיתנו היתה לו זכות חתימה, וכך זה עבד.
חוץ מזה, יותר מאשר על הבנק, סמכתי על סמי.
סמי הוא מנהל העו"ש, והוא נשוי לבת של חברים של הוריי. החברים
האלה היו גאים בבחור הזה שהגיע להיות מורשה חתימה, ואפילו קיבל
שעון זהב מהבנק, ועט מזהב, ולא פלא שהבנק רצה גם אותו יותר, כי
במקרה היה לו גם לב מזהב. פעם, כשהבנק התחיל להשתולל עם
הריקודים שלו בערוץ 2 - הסמי הזה היה אחד הכוכבים של התשדיר.
כך היה לי איזשהו שקט נוסף בלב, ששום דבר רע לא יכול לקרות לי
בסניף. ויחד עם זאת, אחרי אחד הלילות הקשים שהיו לפני שבוע
וחצי, נכנסתי לסמי, ומשכתי עשרת אלפים שקל במזומן. לכי תדעי,
אמרתי לעצמי. לכי תדעי מה הוא יעשה, הטייס. קודם תחזיקי לעצמך
כסף מזומן ביד.
ומאז אני מסתובבת כמו מאדאם עם כסף גדול במזומן, דבר שמעולם לא
עלה בדעתי קודם, כי פשוט לא הייתי צריכה.
ואז גם הוצאתי דף חשבון, ועוד אני מעיינת בו ליד השולחן של
סמי, כשהוא מדפדף בחבילת הצ'קים שעל השולחן כמו שחקן קלפים
מיומן, והנה הוא עוצר לרגע, מרכז את מבטו באחד הצ'קים, ואומר
לי: "תתחדשו!".
מה קרה, אני שואלת אותו, והוא שולף לי צ'ק שלנו שהוצג לפרעון
בחתימת הטייס, והוא רואה כמוני שהצ'ק על סך אלפיים חמש מאות
שקל הוא לפקודת ביתילי, והוא אומר לי בסיפוק, שגם הם קנו שם
השבוע, כי המבצע שלהם פשוט משתלם.
"תודה", אמרתי לו, "תודה. באמת דברים יפים יש להם." והוא עונה
לי: "תהנו".
ואז, כשהרגשתי שאני נחנקת מולו, סיפרתי לו הכל.
"שמור עלי, סמי", אני זוכרת שאמרתי לו עם דימעה בעין, "אל תיתן
לו להשאיר אותי בלי כלום. תודיע לי אם קורה כאן משהו".
"אל תדאגי, מותק" אמר לי כשהוא קם אלי והניח את ידו על כתפי,
"אני כבר מכניס הוראה למחשב שכל פעולה מעל חמשת אלפים שקל - לא
יוצאת מהבנק בלי החתימה שלך". "תודה" אני אומרת לו, "תודה".
וסמי אומר לי: "נורה, אני מבטיח להתקשר אלייך אם יקרה משהו.
אני נמצא פה גם כדי לשמור עלייך. אל תדאגי.".
עשה לי טוב לשמוע את המילים האלה. פעם ראשונה שהתחלתי להאמין
שבנק לאומי באמת רוצה אותי יותר.

ואגב, הם כבר קנו גם וילון חדש (צ'ק על סך 700 שקלים לדקורטור
אלברט).  וכנראה הוא גם סייד לה את הדירה והחליף לה את הברזים
(380 שקל לחנות טמבור). והם כנראה יושבים הרבה בחושך, כי לחברת
חשמל הם שילמו רק 290 שקל.

ואתמול הוא קנה לה כנראה את הסט השקוף והסקסי של התחתונים
והחזייה שראינו במודעות היפות ביום שישי.

(250 שקלים לפקודת ג'ק קובה, הלבשה תחתונה). תיראו בעצמכם
בעיתון.

בא לי למות.

נורה.


18.8.1998