אוליביה הגיעה בארגז מבוליביה.
הייתה עליו מדבקה ענקית: "זהירות - שביר!". זה גרם לי לחייך,
הם לא ידעו שאוליביה חסינה בפני הכל.
כשפתחתי את הארגז היא היתה שם מקופלת ומסובכת לגמרי, לקח לי
שבוע רק להתיר אותה.
אוליביה חיכתה בסבלנות ולא הוציאה מלה.
אחרי שבוע כשכל יד ואוזן שלה חזרה למקום שממנו באה, שמחתי,
ורציתי לעשות מסיבה, אבל לאוליביה היו דברים אחרים בראש.
הסתכלתי על הפרצוף שלה והוא אמר "נבילה".
אוליביה נמתחה קצת והתיישבה על השטיח. היא סיפרה לי על כמה
שכואב לה. בבטן, בצד ימין, כשהיא מחייכת. זה הבהיל אותי נורא.
שאלתי אותה אם יש כדורים נגד זה, והיא אמרה שהם לא עוזרים, רק
מאזנים את הכאב לשני הצדדים. הם דוגלים עכשיו בשוויון,
הבוליביאנים, הסבירה.
פתאום פחדתי להצחיק אותה.
אתם חייבים עכשיו להבין, שפעם בשבילנו להצחיק את אוליביה היה
מעין צורך קיומי, בערך כמו שאתם צריכים לאכול כל יום, לפחות
שלוש ארוחות מסודרות. כי החיוך של אוליביה, הוא היה חיים. כמו
שבאביב הכל פתאום מתעורר.
החיוך שלה היה עשוי מהמון המון תפרים קטנטנים, וכל אחד מהם היה
זריחה.
אוליביה אמרה שבהתחלה הכאב היה כמו המון סיכות קטנות, ואחר כך
כבר נדמה היה שהתחלפו במסמרים. בימים האחרונים, אמרה, הם גם
חמים, כאילו ששכבו שעתיים בשמש.
לחשוב שאוליביה לא תחייך יותר, הצטרכתי להחזיק את הגוף שלי חזק
חזק משני הצדדים, עם הידיים, שלא יתפרק לי. כבר הרגשתי איך
שהוא כמעט נופל ממני.
לקחתי אותה להתקלח.
היא ישבה על שפת האמבטיה ואני הפשטתי אותה. העיניים שלה לא היו
ממוקדות בכלום. פתאום הבנתי למה התכוונה מאלפת הנמרים כשאמרה
שהעיניים של אוליביה הן כמו שני כפתורים.
הורדתי לה את החולצה וראיתי, בדיוק שם, בצד הימני של הבטן שלה,
כמו משורטטים, בחצי מעגל מופתי, כעשרים חורים קטנים קטנים, כמו
של מחט. היא אמרה שזה ירח, ואני לא הבנתי איך היא לא רואה שזה
חיוך. ממש חצי עיגול.

כשמים זורמים על הגוף של אוליביה, כל הסימנים שלה מתגלים.
כאילו נשטפה ממנה שכבת צבע. מי שלא יודע כמה שזה כואב לה, היה
חושב שזה מרהיב: מאות סימני לשון, שפתיים, ידיים, ציפורניים,
אפילו שיניים, שמכסים כל חלקה על העור שלה. כל מה שאי פעם נגע
באוליביה, והיה עשוי מאהבה, או מתאווה.
מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה ככה, הסימנים בערך הוכפלו, והיו
שם אפילו כאלה שבחיים לא ראיתי ולא יכולתי לנחש איך נעשו.
תהיתי מה בדיוק היה לה שם, בבוליביה. נראה לי שאפילו מלים
ראיתי שם, על החלק הפנימי של הזרוע שלה.
פחדתי, אבל שאלתי אותה.

"נכון איך שפעם מזמן תכננו לברוח ולהצטרף לקרקס נודד?"
הנהנתי. זכרתי איך שהיתה לנו מחברת מיוחדת ורשמנו בה את כל
התכנית שלנו לפי סעיפים.
"אז בבוליביה, יש להם שם קרקסים מליון. בכל עיר שאני הולכת
אליה - אז יש לה קרקס שמה. אוהל. לפחות אחד."
מים צבעוניים התנקזו לביוב, ולרגע פחדתי שהיא תישאב. "וסבתא
ג'וזפין ישבה אצלי בתיק", היא המשיכה, "לכל מקום היא באה
איתי." סבתא ג'וזפין קראנו לאותה מחברת, קשה לי לזכור עכשיו
למה.
"הכל שמה נורא לא. הקרקס הנודד - אז הוא לא."
"לא מה?" שאלתי, למרות שכבר הכרתי את סגנון הדיבור הזה שלה.
"לא מה שחשבנו. קראתי את סבתא ג'וזפין, כל הסעיפים שלה, מהסוף
להתחלה ואחר כך גם מההתחלה לסוף. כי זה נורא מאוד חשוב,
הג'וזפין. אחר כך הרמתי את הראש שלי והסתכלתי על הקרקס המשונה.
לא מה שחשבנו. בכלל לא מה ש."
הבוהן ברגל של אוליביה התחילה להישאב לתוך הביוב, ולמרות
שידעתי שזה רק בדמיון שלי זינקתי והוצאתי אותה מהמים.
ניגבתי אותה טוב טוב ועל המגבת נשארו צבעים שבחיים שלי לא
ראיתי.  נראה לי שהיא המציאה אותם, אוליביה, היה לה מין כשרון
מיוחד כזה.

היא סיפרה לי על כל האנשים שהיא פגשה שם, והדבר היחידי שהצלחתי
להבין היה משהו על איש בגובה 3 מטרים כמעט, שאכל כל כך הרבה
סוכריות שיצאו לו העטיפות מהאוזניים.
היא נקלעה לשטף הדיבור שהיה תופס אותה מדי פעם, כשהיו לה יותר
מדי (מיוחדים) בראש, כמות שלא יכולה היתה להתמודד איתה.
וויזואלית אפשר לתאר את זה כמו צילום בעלייה של מפל.
בכל מה שאוליביה התאספו אינסופ מילים, פעלים, צורות לשוניות,
אלפי שפות, אפילו כאלה שכבר לא מדברים בהן. שטפונות כאלה היו
תופסים אותה, ולא מרצונה. זה לא שהיא הכירה את כל השפות שהיא
דיברה בהן פתאום, ואי אפשר היה לקלוט מה היא אומרת, ואי אפשר
היה לעצור אותה, אבל השימוש ב"אי אפשר" בא כאן מתוך העובדה שאף
אחד מעולם לא ניסה, אנשים היו נותרים מהופנטים, או המומים, כי
זה בהחלט לא דבר שרואים כל יום. אפילו לא בקרקס הנודד.
פחדתי מההתפרצויות האלה שלה, כי לא יכולתי לשאת את המראה שלה
כשהן היו עוזבות אותה. היא היתה נותרת מותשת, כמו כלי ריק,
ואיכשהו הנשימה שלה תמיד נשארה שלווה וסדירה.

למרות שפספסתי את ההסבר בשטף הדיבור שלה, כבר הבנתי מה היה לה,
ומאיפה המילים על פנים הזרוע שלה.
הוצאתי מהתיק שלה את סבתא ג'וזפין העדינה בידיים הכי רכות
שיכולתי, ופתחתי ישר בעמוד 5- סעיף 8 ב'. הוא היה מוקף בכמה
עיגולים חלשים בעיפרון. הסעיף הזה היה רעיון שלי, לא היה קשה
לזכור או לנחש:  אחרי שתכננו, אוליביה ואני, את המופע שלנו
לקרקס הנודד, הצעתי את עצמי כספר אורחים. כמו בתערוכות
במוזיאונים, כמו בחתונות, שכל המבקרים והמוזמנים רושמים את
ההתרשמויות והחוויות שלהם, את הברכות שלהם. אני רציתי שהגוף
שלי  יהיה ספר האורחים שלנו, וזה יועד להיות מעין תת-מופע.
הרעיון הזה נשלף בעצם מפנקס התכניות שלי. אוליביה ידעה עליו.
בפנקס הזה היו רשומים כל הדברים שאי פעם רציתי
לעשות/להיות/לחוות/לראות וכו'. דברים שמרגע הגייתם לא נועדו
להגשמה.

אוליביה הגשימה לי, בדרכה השקטה.
נבהלתי.
היא היתה הרבה פחות בנויה ממני לסוג כזה של עשייה, שיכול לכלול
לפעמים המון גסות.
מיליוני חיידקי אשמה קטנטנים עם שיניים מאוד מאוד חדות החלו
מכרסמים מתחת לעורי.  אוליביה פקדה עלי להפסיק. שנינו שנאנו
לראות אותי ככה.
היא אמרה שזה בגלל שהיא כל כך אוהבת אותי, היא היתה חייבת
להגשים לי, שאתמלא, "כמו שאני מתמלאתנשטפת", אמרה, "כשהגופים
שלנו מצטמצמים."
היא התכוונה לנצמדים. אמרתי שמזל שהיא לא לקחה את הקטע בפנקס
בו כתבתי שאני רוצה לשכב עם אמא שלי.
שכחתי שאסור לה לחייך.
היא התכווצה, ונוסף לה עוד חור קטנטן לחיוך שעל הבטן. היא
אפילו לא שמה לב.
חיידקי האשמה שלי שבו לתפקד במלוא עוצמתם החיידקית, ואוליביה
ואני רקדנו באותן תנועות של כאב - אני בגלל החיידקים, היא כי
לא יכלה לראות אותי ככה.
כשאוליביה בוכה יוצאת לה ריבה מהעיניים.
כשכואב לה ממש, היא בטעם תות.
רציתי להתפרק לתוך הארגז שהיא הגיעה בו שבוע קודם לכן.
היא כיסתה אותי בגופה הדקיק, ולחצה אותי חזק חזק, שלא אתפורר.
אמרה שהיא רוצה את העצמות שלי במקום שלהן, מספיק כבר היא
התבלגנה לנו השבוע.

התערבבנו, אוליביה ואני.
הפכנו לגוש נושם אחד, ובמשך שלושה ימים נשארנו ככה.
לא קמנו מהשטיח שלי.
אני רציתי להתערבב בה כל כך עד שייצא נוזל. רציתי שנתנקז ביחד
לביוב האמבטיה שלי, כשחשבתי על כל הצבעים שמחכים לנו שם.