הפלאפון מצלצל. השעה שבע בבוקר. אני מתקלחת, מתלבשת בצניעות,
ומתיישבת לשתות קפה של בוקר-יום-העבודה-הראשון- שלי. תחושת
רעננות אופפת אותי. סופסוף אני מתחילה להסתדר. כבר שבועיים
שאני מתרוצצת הנה והנה בעיר היפה הזו, מנסה למצוא מישהו שיעסיק
אותי באיזשהו דבר.
"דרושה נני במישרה מלאה", אמרה המודעה. "אנרגטית ועם הרבה
סבלנות. נא להתקשר בערב." אנרגטית? אין ספק. סבלנית? נו, טוב.
לא ממש הצד החזק שלי, אבל נאלתר משהו.
אחרי שיחה קצרה קבענו לאותו ערב. את השער פתחה לי אישה כבדת
מימדים, מכוסה מכף רגל ועד ראש בפיסות בד שלא ממש הצלחתי
להבחין איזה פריט לבוש הן היו פעם. התיישבנו בסלון, בעוד אני
מנסה להסתיר את הבהלה שתקפה אותי למראה האנדרלמוסיה שפשטה בבית
הזה, כמו ירוקת על דופן אקווריום שהדגים מתו בו מזמן.
האם הסבירה לי שהעבודה תובענית ולא פשוטה: חמישה ילדים, הגדול
בן חמש, משפחה דתייה, מספר אומנות כבר עזבו אותם אחרי שבוע.
מרחתי על פני את החיוך שאני שומרת במיוחד לסיטואציות כאלה,
שבהן אני בטוחה שאצליח יותר מהאחרים שנכשלו לפני. אמרתי לה
שאני לא אעזוב. היא ביקשה שאבטיח שאפילו אם אמצא עבודה מכניסה
יותר, אתחשב בילדים. תחושת אצילות אפפה אותי כשהודעתי לה שאין
לי כוונה לשבור את לב ילדיה.
יצאתי מביתם הצנוע עם חיוך שבע רצון. הרגשתי שהעובדה שאני
מוכנה לעבוד קשה כל כך בשביל חמש מאות דולר בשבוע, שזה יחסית
לא הרבה, עושה אותי בן-אדם טוב, ושאני עושה מצווה.
אכן, בחורה זהב. זהב שוטים.
ביום שישי, בשעה שנקבעה פחות עשר דקות, התייצבתי בביתם. ארבעה
ילדים ישבו ליד מה שהתברר אחר כך כשולחן החלבי ואכלו קורנפלקס.
התינוקת, שעוד לא מלאה לה שנה, ישבה בעריסה לידם.
הם הרימו את הראש מהקערות למשמע קולי ובהו בי ללא מילה. אמרתי
שלום. כלום. שקט. באי נוחות ברורה התחלתי לעזור לאמם בהכנת
הכריכים לגן. זלמן, ה"גדול', התחיל איתי וויכוח נמרץ על "אוורץ
ישרוואל" והתגאה במילים בעברית וביידיש שהוא מכיר בעוד אמו
צועקת לו להתחיל להתלבש. רפאלה בת השלוש לא מצאה את נעליה,
ולקחתי אותה בידי למסע החיפושים. לאחר חצי דקה הסתכלה עלי
ואמרה במבטא אוסטרלי מובהק: "i louve you". צחקתי לשמע עיוות
המילים בפיה, או שאולי הייתי פשוט נבוכה מהישירות.
אחרי שכולם התלבשו, אימם לקחה אותם לגן, והשאירה אותי עם יוסף
בן השנתיים. יוסף לא יודע לדבר, אבל כשהוא נוטל ידיים הוא מברך
במלמול לא ברור. זה מאוד שעשע אותי, בהתחשב בכך שבמשך כל הזמן
שהייתי שם הוא לא הוציא את האצבע מהאף וחיוך טיפשי היה נסוך על
פניו. אני צופה בעיות.
יחד איתו נשארה מנוחה. אכן, שם הולם ליפיפייה הקטנה בת השמונה
חודשים שחייכה אלי בעיניים תכולות שזוהרות בברק של אי וודאות.
הרמתי אותה ונטלתי את ידיה בכיור, כמו שהסבירה לי אמה: "את
מניחה אותה תחת הזרוע, ככה, תופסת לה את הידיים ושוטפת שש
פעמים. אל תתרגשי אם היא בוכה." כמו שור מכוסה עיניים הקשור
לאבן ריחיים היא מורגלת כבר מינקות לכללי הדת הנוקשים. זה מה
שהוא רוצה? אני שואלת תוך כדי ניגוב פניה הלחות, תינוקות
בוכים?
אני מתחילה לסדר את הבית. הביטוי "ילדים זבי חוטם" מהדהד בראשי
כשאני אוספת ניירות טישו מלוכלכים הפזורים ברחבי הבית כמו שדה
פרחים וורודים ולבנים. זן חדש, אני מגחכת, פרח הסמארק המצוי.
הקטנה מתחילה לבכות ואני ממהרת אליה ומחליפה לה חיתול. אוף,
חרא. עכשיו שוב צריך לנטול ידיים. אני חושבת ששתינו שונאות את
ההכרח הזה באותה המידה. יוסף יושב בחדר העבודה וצופה בקלטת
בווידיאו. אני שומעת שירים על ירושלים ועל ארץ ישראל.
מה בעצם הם יודעים על המדינה הזו, שהם כל כך עורגים אליה?
המדינה שלי, המקום בו גדלתי, התאהבתי לראשונה, רבתי עד דמעות,
צחקתי עד שכאבה לי הבטן, המקום שבו נשבר ליבי לא פעם ולא
פעמיים, שבו נהרג חברי לספסל הלימודים בירי מיותר בנצרים.
מחשבותיי הדרמטיות נקטעות מצחוקה של מנוחה. אני מחייכת אליה
הכי רחב שאני מכירה. האם אי פעם תצחקי ככה כי גבר ידגדג את
בטנך הלבנה? כי תשבי שתויה עם חברותיך בבר ששיקרת בכדי להיכנס
אליו? כי לקחת פעם ראשונה לריאות המתבגרות שכטה מג'וינט
מוחבא? ואולי זו אני שמייחסת חשיבות לדברים השוליים האלה שהם
בשר חיי.
מחדר העבודה עולה קול באנגלית שאומר בחביבות ליוסף הקטן כי
ה'שם' אוהב את כולנו, ללא הבחנה, ללא חשיבות של מיקומנו בעולם,
גם בפתח תקווה וגם בברוקלין. זה נחמד, אני מהרהרת, ואז שומעת
את הקול חוזר שוב, הפעם כאילו פחות חביב, ואומר שה'שם' רואה
הכול ולכן צריך תמיד לקיים את מצוותיו, גם כשאין אף אחד
בסביבה.
אלוהים שישמור (הא!), זה פשוט נורא. אני מתחלחלת מהמחשבה
שהילדים האלה גדלים עם הפחד הזה, שכל דבר שהם עושים נצפה. שאין
דבר כזה "סוד", או "לבד". שאי אפשר להחביא פתק מהמורה, או
לאכול שוקולד לפני האוכל. אי אפשר להסתיר. הוא, "השם", יודע
הכל.
ואני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו.
אני מתחילה לארגן את המטבח. ערמות של כלים ושאריות אוכל ממלאות
את פי בטעם מיצי קיבה חמוצים. אני פותחת חלון, נותנת לרוח לצנן
את הבית, ומתיישבת לשתות את הקפה שכבר שעה וחצי כל קיומי
משתוקק אליו.
"את רוצה וופלה?" לא, אני מחייכת. כמה זמן לא הציעו לי
'וופלה'. אני אומרת שאני בדיאטה. מה שנכון, בין השאר. היא
מחייכת, נבוכה, ואומרת שגם היא לא תמיד היתה ככה, אבל חמישה
תינוקות בחמש שנים עושים את שלהם, ועכשיו היא מנסה להוריד.
אני מרגישה זרם של אכזבה בפני. חבל שרק באובססיית המשקל
האידיוטית הזו אנו מוצאות מכנה משותף. קיוויתי שלפחות בדברים
האלה היא חזקה מקטנת אמונה כמוני.
היום מבשלים לשבת. הבעל במלבורן, אז לא יהיו אורחים כמו בכל
שבוע רגיל. היא מתחילה להסביר לי את המטלות, ותוך עשרים דקות
אני מוצאת עצמי חותכת חנות ירקות שלמה, מבשלת קילו פסטה
ושלושים ביצים קשות בשני סירים נפרדים, ותוך כדי שרה למנוחה
שירי זימה בעברית. לא בכוונה, פשוט מאלה היא הכי צוחקת.
בצהריי יום שישי, עומדת בחורה צעירה במטבח לא שלה, מתמרנת בין
סירים ומחבתות, למרגלותיה תינוקת ורדרדה וצוחקת, ושתיהן שרות
בקול צעקה "מריה, ממי, תפתחי את הרגליים... שבעה מדוכאים שבעה
פלסטינאים".
שלוש שעות עוברות. אני מסתכלת על השעון, והוא כמו עובר שמסרב
להסתובב לתנוחת לידה. אני מסתכלת סביב: סלט ירקות בגיגית
כתומה, עשרים ביצים מעוכות למין פירה, סלט טונה שהוא בכלל
מסלומון. "את המים של הסלמון מקופסת השימורים שימי בקערה.
הילדים אוהבים את זה בתור מרק." הבחילה מתפשטת בגופי מהר יותר
מחיידקי שילשול בשלהי הקיץ בכלכתא. אני מסיימת את סלט תפוחי
האדמה ומקנחת בקצת אבוקדו עם לימון.
"איך לתבל את סלט הטונה סלמון?" אני תוהה בקול. "מיונז, מלח
פלפל, וזהו." אוקי. מיונז אני מאוד אוהבת. כמה כפות וסיימנו.
"ואת הפירה ביצים?" שוב אותה תשובה. "ומה עם תפוחי האדמה?"
אהה, גם ככה. טוב. "ומה עם הירקות? בטוח?" טוב...
אני מסיימת לרחוץ את הכלים וממהרת לברוח לדירתי הקטנה, למקלחת,
ולמקרר שאין בו יותר משלושה מוצרים בו זמנית.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.