... האמת היא שאני לא כל כך מת על בשר. זה לא ממש מלהיב אותי.
בדרך כלל אני מעדיף איזו ארוחת פסטה טובה מאשר סטיק עסיסי,
אולי אפילו תמיד. אין בבשר משהו מרטיט עצבים, הוא לא מרגש אותי
במיוחד. לעומת זאת, אשה. בשר של אשה זה כבר משהו אחר לגמרי.
רק להגיד את זה, "בשר אשה", וזה גורם לי לרייר.
מה כל העניין עם תאוות הבשר הזו?! מה יש בו, בבשר הזה?
אני יכול היום ללכת ברחוב ולראות אשה צעירה, ככה בלי כל בושה,
הולכת עם הבשר שלה ברחוב! ואני יוצא מדעתי אם יש לה גם לא מעט
חזון וטקס (כמו שמאיר אריאל אמר) ואני שואל את עצמי, "מה זה?
מה יש בו?!" ויש גם לא מעט בנות שזורקות עוד עצם לכיווני,
שבכלל גורמת לי להשתגע. אילו הבנות שעונות לתאורים הנ"ל  +
איזה שני סנטימטרים של רווח שהן משאירות בין החולצה למכנסיים.
זו כבר סיבה לטירוף אצלי. ברגע שהמבט שלי קולט כזה דבר (ולא
מצליח לרדת) המחשבות אצלי מתחילות להשתולל ואני חושב לעצמי מה
הייתי עושה בו.
מה הייתי עושה בו, בבשר הזה? הייתי נובר בו, צולל בו, ממשש בו,
בוחש בו, נכנס בו, מתלטף בו, מתערבב, מתמשמש, מתערבל, מתרטב,
מתנגב, מתגנב, מתלקק, משתנק, מתפרק, מתפרץ ובסוף גוסס בו ולאט
לאט גם מת בו... ונקבר בו.
אח... הבשר הבשרי הזה!!! מה יש בו?! וזה לא המגע שלו, כמו
שרבים נוטים לחשוב. זה גם לא החום שלו, אחרת דעתי היית יוצאת
גם אחרי אנשים עבי כרס שחולצת ה-T שלהם לא מספיק גדולה.
זה האופי הנשי שבו. זה מה שזה, האופי הנשי. אותו אחד שחושש
שתגע בו בטעות באיזה תור או בישיבה על אותו הספסל באוטובוס.
אותו אחד שאפילו בזלזול לא מסתכל עליך כשאתה מנסה לתפוס את
תשומת ליבו. אותו אחד שמעולם לא חשב לנבור, לבחוש, לצלול,
לרבוץ בך.
אותו אחד שממש מתסכל אותך,שממש לא ברור לך, שממש דוחה אותך
כשאתה מעמיק לחשוב בו.
אותו אופי נשי מחורבן שגורם לי לבכות בלילה, גורם לי לרייר
ביום.