אנשים צוחקים ואני עצובה
יושבת בוכה לי בתוך הבועה
מחפשת נשיקה שתייבש את השפתיים
מרגישה דמעות שנופלות מהשמיים
גשם של עצב אותי מרטיב
ואתה רק יושב ליידי ומקשיב
חבק אותי, תראה לי סימן
אתה אי שם ואני כאן

הירח קוטף לי כוכבים
ואני מביעה משאלות
הירח אומר לי תבכי ילדה
ואני מחייכת כי כבר אין לי דמעות

"מה זאת אהבה?" הילד שאל
ואני עונה: זאת תופעת על,
זה כאב מדגדג שגדל והולך
ובסוף עם הזמן הוא דועך ודועך
זה הופך לפצע ונשארת צלקת
ואז פתאום אני נחנקת
נעלמת בתוך כנרת קטנה
שוחה שם לנצח, ולא מבינה