מה רב כוחה של מילה בליבה של אישה.
"אל תצעק עליי אתה לא אבא שלי." אני בכלל לא הרמתי את קולי.
הדברים הפשוטים, שניסיתי להסביר, הם אלו שהרימו קול צעקה
בדעתה.
הלב נשאר ילד, נסיתי להחדיר בה, גבר סביר לעולם אינו הופך
למבוגר שלם, נפשו חצויה.
ואני,המקרה האקוטי, אפילו גופי נותן את אותם הסימנים לסתירה,
צדע אחת שזורה בשחור ולבן, הצדע השניה, עדיין כהה כערוותה.
"הבטחת לי, הבטחת", מוחי בוער, מחפש את הדרך לברוח מרשת
האותיות שטוויתי, "שתהיה כאן, שלא אצטרך עוד לדאוג ולפחד שמא
אצטרך לחזור אל הלבד הזה, הבטחת."
מצפוני מזהה את אותן ההבטחות, הקול האחר, אינו מבין על מה
המהומה. הוא אינו זוכר, הלא ההבטחות האלו, שהיא נאחזת בהן
כבחוזה כתוב, היו לא אלא משפטים שדיקלמתי מהספרון האדום.
הספרון האדום, ליווה אותי זה כמעט עשור עכשיו, בדייקנות נאספו
בו חיצי המילים שירו שלל כוכביי אל עבר עלמות החן.
טריפו ושברול, ביאליק, אלתרמן, בונד, ג'יימס בונד.
אצלם, יורד הוילון על מסך, נטרקת הכריכה הקשה. המילים נשארות
כלואות.
ופה למטה, קרני השחוק שהאירו פניה, התעקלו והפכוה לשטן, רעה,
דורשת, דוקרת בתוכחה, תוכחת מילותיי שלי. "אבל הבטחת". המילים
מצאו דרור בליבה, המילים שובות אותי כעת.
ילד, אין לו חובות,או מחוייבויות, אין בו אחריות או דעת, הוא
תמים, חופשי, טעויותיו, אנושיות הן, מובנות ונסלחות בקלות
ומצפונו, מצפונו בתול. וחיוכו, ישיב חימת זעם אימו.
אז חייכתי, ודפדפתי בספרוני האדום, ושבה חימתה.
השמש המפציעה האירה מעט, את גופה הקמור, המחכה, ואת צדעי
האפורה, ואת ציפורניה המגששות לאחוז בי ובחוזה הכתוב, קרני
שחוקה שבים אל פניה, היא מתנה לי את אהבתה, נאנקת, שותה אותי
אליה ומרימה קול צווחה להנות.
"אל תצעקי עליי, את לא אמא שלי."
היא צחקה, אני התלבשתי.