היום הבטן שלי סחררה לי את המוח
והתחלתי להבין -
די פשוט,
בעצם:
אפילו לבוז כבר אי אפשר.
וזאת בעיה.
גדולה.
לא נשאר הרבה כשאי אפשר לבוז,
בקושי אפשר לכתוב
(נוזלים חמוצים-מרים חולפים בי כשיוצא סגנון מדווח מאצבעותיי)
וזה מה שמסחרר את הבטן.

הכתפיים שלי היו רוצות לצחוק צחוק עצום
עד קצת חנק אפילו
אבל הרצון הזה מאט
כשהוא מתגלש לאורך השרירים
ועוצר במרפקים.
הזרועות המשותקות מקפיצות לי אותו למוח בחוזקה
והוא רוקד במוח שלי
את ריקוד הסטפס הכי אכזר שאני יכולה לדמיין,
ונרמס כל הבוז שבי.
וכבר אי אפשר לבוז.
ככה, ריקוד סטפס מתמשך, הורג לי חתיכה מהאופי.
מילא אם היה מספר לי בדיחה תוך כדי,
היינו מפלרטטים על ההרס העצמי הזה,
הייתי נהנית,
עושה חיים,
אבל הריקוד ארור, רציני,
אפילו לא מחייך
ואני מתדפקת תחת צעדיו הפולשניים, הבועטים והכבדים.
ולא יכולה לבוז.

אף פעם לא העליתי בדעתי,
שהמגפיים שלי are gonna walk all over me.
אפסיק עם זה,
אלך לאכול, להשקיט את הבטן.
כבר אמרו חכמים:
אם לא להשחיז תוקפנות מילולית,
לפחות לאכול משהו.
נגמרו שירי הסטפס. היו עמנו.