איתמר גלדבלום. מטופל 762428/22024 תאריך: 22/4/03
תעתיק שיחה מס' 1.
מטופל: אני לא משוגע.
ד"ר: מישהו אמר שאתה משוגע?
מטופל: אני פה, לא?
ד"ר: אתה פה להסתכלות.
מטופל: כי אתם חושבים שאני משוגע.
(שתיקה)
ד"ר: המממ... אתה חושב שיש לנו סיבות לחשוב שאתה משוגע.
מטופל: אני לא הרופא, הרופא זה אתה.
ד"ר: אתה מרגיש כעס...
מטופל: בשביל זה למדת פסיכיאטריה 8 שנים?
ד"ר: אתה מרגיש כעס, כי אתה חושב שלא מבינים אותך.
מטופל: אתם באמת לא מבינים אותי.
ד"ר: רק אני כאן. מה אני לא מבין?
מטופל: כלום! אתם לא מבינים כלום.
(שתיקה)
ד"ר: כתוב פה שנעצרת בגלל אלימות. התנפלת על ספרנית עם
פטיש...
מטופל: ספרנית! טפו. מה היא מבינה בכלל השק עצמות הזאת? שתלך
להאכיל את החתולים שלה ותעזוב את הכתבים של ביאליק בשקט.
ד"ר: כן... ביאליק. בוא נדבר באמת על ביאליק...
מטופל: מה יש לדבר?
ד"ר: מה הביא אותך בית ביאליק באותו יום?
מטופל: אמרתי לך, אני לא רוצה לדבר על זה.
ד"ר: למה אתה לא רוצה לדבר על זה?
מטופל: כי אתם תחשבו ש...
(שתיקה)
ד"ר:אנחנו נחשוב ש... השתגע?
(שתיקה)
ד"ר: אני מבין.
מטופל: אתה לא מבין כלום.
(שתיקה)
ד"ר: אתה רוצה לעזור לי להבין? אני מבטיח לנסות...
מטופל: אתה לא יכול. אתה יותר מידי קבור פה עם כל הלבן הזה וכל
המקצועיות הרפואית שלך. אתה לא מסוגל להבין את זה. אף אחד לא
מסוגל.
ד"ר: תנסה אותי. מה כבר יש לך להפסיד בשלב הזה...?
(שתיקה ארוכה)
מטופל: אתה חייב להיות עם ראש מאוד מאוד פתוח בשביל זה. אני
לא...
ד"ר: אני רק מקשיב. לא שופט.
מטופל: לא שופט?... לא שופט?!... לא שופט... לא שופט. לא שופט!
לא שופט!!!
(התפרצות אלימה של המטופל הביאה לצורך להרגיעו בעזרת תרופות,
ובעקבות כך הסתיימה השיחה)
דו"ח רופא מטפל:
המטופל הוא גבר צעיר, בן 25, מתגורר לבדו בתל אביב, בדירת חדר.
למטופל אין היסטוריה של הפרעות או מחלות נפש, אצלו או אצל
קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה.
המטופל הוא בעל עבודה סדירה במוקד שירות טלפוני של חברת ביטוח,
מזה 7 חודשים.
למטופל אין היסטוריה פלילית במשטרת ישראל.
השכלה: תיכונית. בגרות מלאה. ביולוגיה, מתמטיקה, אנגלית,
כימיה.
המטופל שירת בצבא 3 שנים והשתחרר בדרגת סמל.
סיבת אשפוז: התפרצות אלימה בלתי צפויה, כנגד אישה מבוגרת,
אשר התרחשה ב"בית ביאליק" בת"א.
אישפוז בכפיה. המטופל איבד שליטה, נעצר ע"י
המשטרה והועבר לחסותנו להסתכלות.
חוות דעת ראשונית:
המטופל עבר ככל הנראה חוויה טראומטית כלשהי שאינו מוכן לחלוק
איתי בשלב זה. החוויה הותירה בו, ככל הנראה צלקות נפשיות,
איתן הוא חש כי אין לו כלים להתמודד ולכן הוא פונה לאלימות.
מטרתי הכללית היא להרגיע את המטופל, ולגרום לו לבטוח בי כדי
לרדת לשורש הבעיה אשר גרמה את הטראומה. רק אז אוכל לדעת באיזה
טיפול לנקוט.
בעקבות התפרצות אלימה במהלך השיחה הראשונה, הוריתי לתת למטופל
זריקת הרגעה ולכובלו למיטתו עד אשר יתברר שהוא אינו מסוכן
לעצמו ו/או לסביבה.
יש להמשיך לתת למטופל זריקה בכל יום לפי הוראותי, עד הודעה
חדשה.
איתמר גלדבלום. מטופל 762428/22024 תאריך: 23/4/03
תעתיק שיחה מס' 2.
ד"ר: איך אתה מרגיש היום?
מטופל: נהדר. קצת כבול...
ד"ר: אני רואה שאתה שומר על חוש ההומור המיוחד שלך. זה טוב.
(שתיקה)
ד"ר: היינו חייבים לקשור אותך. פחדנו שאתה מהווה סכנה לעצמך
ולאחרים.
(שתיקה)
ד"ר: אתה מבין למה הכוונה?
(שתיקה)
מטופל: כן. ...אני... מצטער על אתמול... אני לא יודע מה קרה
לי.
ד"ר: אתה התנפלת עלי.
מטופל: אני יודע. פשוט, משהו השתלט עלי. זה התחיל לקרות מאז
ש...
(שתיקה)
ד"ר: מאז ש... מה?
(שתיקה)
מטופל: מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה.
ד"ר: מאז שראית את מי?
מטופל: את... לא. אתה לא תבין. אתה לא...
ד"ר: אמרתי לך שאני מוכן לנסות. אבל אני מרגיש שזאת לא ההתחלה.
אני צודק?
(שתיקה)
מטופל: כן. זה התחיל אחרת... בהתחלה זה לא היה.... זה היה
פשוט... פשוט הייתי הולך לשם, כשהיה לי לא טוב...
ד"ר: לאן? לבית ביאליק?
מטופל: ...לא. לבית הקברות. לבית הקברות הישן של תל אביב.
ד"ר: היית הולך לבית הקברות הישן? למה?
מטופל: זה לא רחוק מהבית שלי. הייתי הולך לשם כשרציתי שקט. שקט
מהעולם. שקט שאין בעיר בדרך כלל...
ד"ר: בים יש שקט. בפארק יש שקט... למה לבית הקברות?
מטופל: ... ידעתי שלא תבין. זה שקט אחר. בשקט של בית הקברות
אין כלבים רצים ונובחים... אין את הרעש הזה של המון אנשים
שיושבים על החוף עם בירה, או המוסיקה מהמסעדות. יש פשוט שקט...
אמיתי. עמוק.
ד"ר: בסדר. אני חושב שהבנתי את הנקודה. ממה היית צריך שקט?
מטופל: השכן שלי מלמעלה הוא נגן גיטרה. אני יודע שזה נשמע
דבילי, אבל אנחנו קצת בכאסח. הוא מנגן בכוונה חזק. כדי להרגיז
אותי.
ד"ר: אתה בטוח בזה?
מטופל: כן, הוא אפילו אמר לי את זה איזה פעם... כשצעקתי עליו
להפסיק. הוא חושב שהטלוויזיה שלי צועקת מידי... זה סיפור
ארוך.
ד"ר: טוב. תמשיך.
מטופל: אני כותב. חיפשתי מקום לשבת בו. מקום שקט... פשוט להיות
לבד. אני עם המחשבות שלי. נזכרתי בבית הקברות. התחלתי ללכת
לשם די הרבה... כל פעם שהוא היה מנגן, והוא מנגן כל יום.
(שתיקה)
ד"ר: תספר לי על הפעם הראשונה שהלכת לשם.
(שתיקה)
מטופל: הפעם הראשונה... זה היה אחר הצהריים. נכנסתי דרך השער
הראשי והלכתי בשביל הזה שחוצה את בית הקברות בדיוק לשנים. זאת
הייתה הפעם הראשונה שלי בבית הקברות הישן, וזכרתי שאמורים
להיות בו קברים של הרבה אנשים מפורסמים, אז החלטתי לחפש
אותם...
ד"ר: ואת מי מצאת?
מטופל: בהתחלה פנית לחלקה המזרחית. אבל מהר מאוד גליתי שאני לא
מכיר שם אף שם. הקברים שם היו ישנים מאוד. רובם עשויים מאבן
חול מתפוררת כזאת... חלקם הם סתם חתיכת בטון שמונחת על הרצפה.
אף אחד לא שומר על הקברים האלה. אף אחד לא מטפח אותם. הם
פשוט... נחים שם, בצפיפות הזאת... אפילו קברים של ילדים
קטנים... כמעט אי אפשר לעבור בין המצבות...
ד"ר: אז לא אהבת את החלקה המזרחית.
מטופל: לא. המון קברים של גלמודים, ואף אחד מפורסם...
ד"ר: אז מה עשית?
מטופל: המשכתי לטייל. ירדתי אל החלקה המערבית. שם כבר התחלתי
לגלות שמות שאני מכיר: שנקר, נמיר, נורדאו, רוקח, ארלוזרוב...
כולם שם.
ד"ר: וביאליק.
מטופל: וביאליק...
ד"ר: אתה זוכר את הקבר של ביאליק?
מטופל: כן.
ד"ר: תתאר לי אותו.
(שתיקה)
מטופל: זה קבר כפול, לו ולאשתו. הקבר מחולק לשניים. שני
מרובעים משיש לבן. זה של ביאליק גדול יותר, פי שניים או יותר
מזה של אשתו. וכתוב עליו בגדול את השם שלו ואת השנים שהוא חי
בהן. בדיוק ליד הקבר של חיים ארלוזרוב והמוזליאום של מקס
נורדאו.
ד"ר: בילית שם הרבה? ליד הקבר של ביאליק?
מטופל: יש שם ספסל אבן כזה. בשביל אנשים שבאים לבקר. ועץ.
ופנס.
ד"ר: פנס?
מטופל: כן, פנס רחוב כזה, שמאיר בדיוק את הקבר. מבחוץ, אבל זה
טוב כי... בהתחלה בכלל לא הרגשתי שנהיה חושך... התחלתי לכתוב
ופשוט שקעתי. לקח לי זמן להבין שהפנס החליף את השמש. פתאום הכל
מסביב היה אפל כזה.
ד"ר: זה לא נעים להיות בבית קברות בלילה.
מטופל: גם אני חשבתי ככה בהתחלה, אבל אז גיליתי שזה לא נכון.
כי היה שם יותר...
ד"ר: שקט.
מטופל: בדיוק. היה שם הרבה יותר שקט, אפילו מהשקט שיש ביום...
אני אוהב שקט...
(שתיקה)
ד"ר: אתה רוצה לספר לי מה זה היה שכתבת שם?
מטופל: סתם איזה קשקוש. שירה של ילדים. אני לא ממש טוב בזה...
אני... זה סתם.
(שתיקה)
ד"ר: אז מה עשית כשחזרת הביתה?
מטופל: התיישבתי על האינטרנט. חיפשתי לדעת קצת יותר על
ביאליק.
ד"ר: לא למדת בבית ספר את ביאליק...?
מטופל: כן, את "על השחיטה", ואת "בעיר ההריגה", אבל זה לא ממש
נקרא ללמוד את ביאליק. חוץ מזה הם לא יודעים ללמד את ביאליק
בבית ספר. הם לא מבינים כלום. דורות שלמים של ילדים הם השחיתו
ככה.
ד"ר: למה אתה חושב?
מטופל: כי ביאליק היה הרבה יותר ממשורר. הוא היה בן אדם. איש
גדול. הוא פעל המון למען הציונות. הוא נסע בעולם כדי לקיים את
המדינה הזאת עוד לפני שהיא הייתה בכלל מדינה. הוא מחה, הוא
עשה, היו לו ביצים... הוא קיבל מתנה מדהימה מאלוהים והוא ידע
איך להשתמש בה! הוא לא סתם קיבל את התואר המשורר הלאומי. אף
אחד לא יקח ממנו את התואר הזה. אף אחד! תואר הזה מגיע לו! ועוד
איך! ועוד איך! ועוד איך מגיע לי! מגיע לי ורק לי! תשחרר אותי!
תשחרר אותי מזה! אתם לא יכולים להחזיק אותי כאן! תשחרר
אותי!!!
(השיחה הופסקה בעקבות התרגשות יתר של המטופל. בהוראת הרופא,
ניתנה למטופל זריקת הרגעה)
חוות דעת לאחר שיחה 2:
המטופל סובל מדיכאון זמני והזיות. נראה כי הבחור נוטה להתבודד
ואינו בעל קישורים חברתיים מוצלחים. נפש עדינה ורגישה שנפגעה
מדבר מה ואינה מצליחה להחלים.
נראה כי הוא מבלבל בין דמיון למציאות. יכולת ההפרדה שלו בין
העבר להווה היטשטשה.
בינתיים עדיין מרוסן למיטתו וימשיך לקבל זריקות בהתאם
להתנהגותו הכללית לפי הצורך.
איתמר גלדבלום. מטופל 762428/22024 תאריך: 24/4/03
תעתיק שיחה מס' 3.
ד"ר: בוקר טוב איתמר.
מטופל: ...בוקר טוב.
ד"ר: איך אתה מרגיש הבוקר?
מטופל: ...עייף... הנשימה שלי כבדה...
ד"ר: כן... אלה התרופות שאתה מקבל.
מטופל: ... אני לא צריך שום... תרופות... אתם... מסממים
אותי... סתם...!
ד"ר: אתה זוכר את השיחה של אתמול?
מטופל:...כן.
ד"ר: אתה שוב התחלת להשתולל. היינו צריכים לתת לך שוב זריקה.
זוכר?
(שתיקה)
מטופל: ...כן.
ד"ר: אתה זוכר על מה דיברנו?
מטופל: בית הקברות...
ד"ר: דיברנו על ביאליק...
מטופל: ... בית הקברות... אני צריך... ל... אני חייב להגיע...
(שתיקה)
ד"ר: תירגע איתמר. אתה לא צריך להגיע לשום מקום עכשיו. אתה
נמצא בידיים טובות. אנחנו רוצים לטפל בך. אתה חולה.
מטופל: ...אני חייב להספיק... להספיק... לפני ש...!
ד"ר: איתמר, האם אנחנו צריכים עוד זריקה?
מטופל: לא ! ... בבקשה... לא... אני פשוט...
ד"ר: שששש... תירגע. הכל בסדר. הכל בסדר. אף אחד לא רודף
אחריך. אתה לא צריך לעשות עכשיו שום דבר. רק לנוח. להיות בשקט.
להירגע...
מטופל: לנוח... לא... לנוח...
(שתיקה)
ד"ר: בוא נחזור לבית הקברות. אתה אומר שהתחלת ללכת לשם הרבה..?
כל יום?
מטופל: כל לילה...
ד"ר: כל לילה? למה בלילה?
מטופל: שקט... בלילה... עד ש... בלילה... עד ש...
ד"ר: קרה משהו בבית הקברות בלילה?
מטופל: לא... חתול. אפור כזה, פסים... גדול... חתול גדול...
ד"ר: אני לא מבין. היה חתול גדול? בבית הקברות? איפה?
(שתיקה)
מטופל: ...התחיל להגיע בלילה. גדול. פסים... ישב על הקבר...
ילל. חשבתי שהוא רעב... חשבתי...
ד"ר: אני חושב שאתה עייף ושזה מספיק לעכשיו. אתה תישן טוב
היום. אני אבקש מהאח להרפות קצת את הרצועות אם תבטיח להתנהג
יפה...
מטופל: מבטיח... יפה...
ד"ר: יופי. זה היה טוב היום איתמר. אני בטוח שמחר יהיה אפילו
טוב יותר. תנוח הייטב. עד מחר.
דו"ח ניסיון בריחה, מאושפז מס' 762428/22024 איתמר גולדבלום.
תאריך 25/4/03
אמש בשעה 00:47 נתפס המטופל הנ"ל כאשר הוא מנסה לחמוק משטח בית
החולים ללא אישור.
המטופל נתפס ע"י שומר הכניסה שזיהה את מעילו של אחד האחים על
המטופל ודרש ממנו להציג תעודה מזהה.
האח, ואדים קוסינובסקי , נמצא חסר הכרה, כבול במיטתו של המטופל
ולבוש בכותנתו. על גרונו מופיעים סימני חנק ושריטות מציפורני
המטופל.
האח הועבר לטיפול רפואי במחלקת טיפול נמרץ שבבית החולים.
איתמר גולדבלום הועבר למחלקה סגורה, ובהוראת הרופא, אין להכניס
לו מבקרים פרט לרופא המטפל ולאחים העוזרים לו בכך.
יש לדאוג כי המטופל ימשיך לקחת את התרופות לפי מרשם הרופא
המטפל.
איתמר גלדבלום. מטופל 762428/22024 תאריך: 26/4/03
תעתיק שיחה מס' 4.
ד"ר: איתמר? אתה שומע אותי?
מטופל: ...כן.
ד"ר: אני חשבתי שיש בינינו הסכמה?
מטופל: ...אתה אמרת שאתה תבין. ...אתה לא מבין... כלום...
ד"ר: מה אני לא מבין?
מטופל: אין...זמן...! אין...זמן! מחר... מחר הם הורסים...
הורסים הכל...
ד"ר: איתמר, אני רוצה שתתרכז. אני רוצה שתמשיך לספר לי את
הסיפור מאותה נקודה שהפסקנו לפני יומיים. אתה חושב שאתה יכול
לעשות את זה?
(שתיקה)
מטופל: כן... קשה לי... לדבר...
ד"ר: אני יכול לתת לך משהו שיעשה לך יותר קל. אתה רוצה?
מטופל: כן... קשה לי... לנשום...
ד"ר: הפעם לא יהיה לך איך לברוח...
מטופל: אני לא אנסה... אני רק רוצה... לנשום...
(ניתנה למטופל זריקה ממריצה כדי לסתור את החומר המדכא)
ד"ר: איך אתה מרגיש עכשיו?
מטופל: הרבה יותר טוב. תודה.
ד"ר: תספר לי על החתול.
מטופל: החתול?
ד"ר: החתול האפור שהיה יושב על הקבר של ביאליק...
מטופל: אני אמרתי שהיה חתול?
ד"ר: כן. אתמול. אמרת שהיה חתול... שחשבת שהוא רעב.
(שתיקה)
מטופל: כן. הבאתי לו אוכל...
ד"ר: כן...?
מטופל: הוא לא רצה לרדת מהקבר. לא רציתי לשים את האוכל על
המצבה, אבל הוא לא רצה לרדת.
ד"ר: אז שמת את האוכל על המצבה?
מטופל: כן. וחיכיתי שהוא יתקרב. והוא בא... יפה כזה. מלא שיער
ארוך אפור. עיניים ירוקות שנראו זוהרות באור הכתום של הפנס...
הוא התקרב אל האוכל ואז...
(שתיקה)
(יש לציין בתיעוד כי המטופל התבונן בכף ידו וחשף שריטה
משולשת עמוקה)
ד"ר: הוא שרט אותך?
מטופל: כן. חזק... כל כך חזק... כאב לי!
ד"ר: ומה קרה אחר כך?
מטופל: התעלפתי. אני חושב. כי נבהלתי והכאב... איזה כאב
נורא... בכלל לא כמו שריטה של חתול.
ד"ר: אני מניח שהוא באמת הבהיל אותך... אתה חושב שהיית ללא
הכרה הרבה זמן?
מטופל: ...כמה דקות. אני חושב. לא הייתה לי תחושת זמן.
ד"ר: ומה עשית?
מטופל: נבהלתי עוד יותר.
ד"ר: ממה? מזה שהתעלפת?
מטופל: לא. ממשהו אחר.
ד"ר: מה?
(שתיקה ארוכה)
מטופל: הוא היה שם.
ד"ר: מי?
מטופל: על הספסל מתחת לעץ...
ד"ר: החתול האפור?
מטופל: ...חיים נחמן ביאליק...
ד"ר: ביאליק היה מתחת לעץ?
מטופל: ...כן. הוא היה, כאילו שקוף... האור של הפנס עבר
דרכו... והוא היה... עצוב.
ד"ר: ביאליק היה עצוב?
מטופל: כן. הוא היה... עייף ועצוב.
ד"ר: האם כשנפלת והתעלפת, קיבלת מכה היכן שהוא בגופך?
מטופל: לא.
ד"ר: ואיך אתה יודע שלא חלמת? שזה לא היה חלק מהעילפון?
מטופל: זה פשוט הרגיש ככה... אמיתי...
(שתיקה)
ד"ר: והוא דיבר? ביאליק...?
מטופל: בהתחלה לא. הוא פשוט ישב שם. שמן כזה, וזקן. יותר זקן
מאשר בתמונות... הוא נראה חולה.
ד"ר: טוב.
מטופל: ואז הוא דיבר. ...הוא דיבר איתי. בלי להזיז את
השפתיים... בראש... זה כאב...!
ד"ר: הוא דיבר איתך במחשבות?
מטופל: כן.
ד"ר: מה הוא אמר?
מטופל: הוא אמר שאני חייב לעזור לו. שזה פשוט מזל שאני כאן
ושאני חייב לעזור לו.
ד"ר: לעזור לו במה?
מטופל: המכתבים...
ד"ר: איזה מכתבים?
מטופל: ... אני לא יכול... אסור לי... הבטחתי... הוא אמר שאין
זמן.
ד"ר: למה אין זמן...?
מטופל: הוא אמר שהם הולכים להרוס את הקיר בספריה... כדי לעשות
חלל יותר גדול. כדי שיוכלו להכניס יותר מבקרים...
ד"ר: איפה?
מטופל: בבית שלו. בבית ביאליק. הם עשו מזה מוזיאון וספריה...
ד"ר: ומה הוא רצה שתעשה?
מטופל: הוא רצה שאני אוציא את המכתבים...
ד"ר: איזה מכתבים?
מטופל: ... אני לא... יכול... הראש! כואב לי הראש...!
נורא...!
ד"ר: אתה רוצה משהו לכאב?
מטופל: לא! רגע... אני... אך... זה... בסדר.
ד"ר: אתה בטוח? תשתה מים.
מטופל: תודה. אני בסדר עכשיו.
(שתיקה)
ד"ר: אילו מכתבים ביאליק רצה שתוציא?
(שתיקה)
מטופל: מכתבי אהבה, פרטיים.
ד"ר: למי? לאשתו?
מטופל: ... לא. לאמה (Emma)
ד"ר: מי זאת אמה?
מטופל: זה לא חשוב! זה לא... אך... זה לא חשוב!
ד"ר: איתמר..!? אתה שוב מתחיל להשתולל?
מטופל: לא! אני... אני נרגע.
ד"ר: ספר לי על המכתבים...
מטופל: ביאליק כתב אותם לאמה... הוא לא שלח. הוא לא שלח אותם
אף פעם... הוא לא היה יכול... מניה, לא היה יכול... אסור שהיא
תדע. אסור שאף אחד...אך...
ד"ר: איפה המכתבים?
מטופל: בקיר. מאחורי השידה הגדולה... הקיר שהם עומדים להרוס...
באולם הגדול בקומה הראשונה...
(יש לציין בתיעוד כי המטופל מתקשה לנשום בשלב זה ומתנשף
עמוקות תוך שהוא אוחז בראשו מעיד על כאבים עזים).
ד"ר: לשם כך הבאת איתך את הפטיש? כדי להוציא את המכתבים
מהקיר?
מטופל: כן. הייתי חייב. לא היה זמן... השבוע... מחר... הם
הורסים את הקיר. אסור ש...
ד"ר: ומה קרה?
מטופל: היא לא נתנה לי לגשת לשידה. היא אמרה שזה מוצג
מוזיאוני. שאסור לי לגעת... היא לא הבינה. הייתי חייב. הייתי
חייב! הוא לא רוצה שהם ימצאו את המכתבים. הוא לא רוצה! הוא
אמר, הוא אמר שאסור שיגלו אותם. שהם יקחו ממנו את התואר "משורר
לאומי", שזה יפגע במניה...
ד"ר: אבל גם מניה מתה...
מטופל: אני לא מבין... הוא אמר... הוא אמר... אני חייב להגיע
למכתבים. אני חייב... חייב להגיע למכתבים! יהיה מאוחר מידי!
מחר יהיה מאוחר מידי! מאוחר מידי!
(עד כאן מגיעה השיחה המוקלטת על הרשמקול של הרופא המטפל.
מכאן ואליך נשמעים בכי, חרחורי חנק וצעקות.)
שתי ידיעות שהתפרסמו בעיתון.
27/4/03
ידיעה ראשונה, במדור פלילים:
אמש לפנות ערב, נרצח ד"ר אברהם אבנרי, פסיכיאטר רפואי במרכז
לבריאות הנפש - גהה בפתח תקווה. אבנרי, פסיכיאטר העובד בבית
החולים מזה 8 שנים נרצח ע"י מטופל קרוב לשעה 18:00. הוא הותיר
אחריו אישה ושלושה ילדים. בן 53 היה במותו.
המטופל, אשר הוגדר כמסוכן לציבור, מוחזק במחלקה הסגורה בבית
החולים ומן ההנהלה נמסר כי האבטחה סביבו תוגברה ושופרה לאחר
האירוע. אף שזהותו של המטופל חסויה, ממקור מקורב נמסר כי הגיע
לבית החולים להסתכלות בעקבות תלונה שהוגשה כנגדו על ידי משטרת
ישראל, אף היא בגלל אלימות.
מן הפרקליטות נמסר כי בעקבות החלטת בית החולים כי המטופל נמצא
"לא כשיר" ובריאותו הנפשית מעורערת, לא יעמוד ככל הנראה
למשפט.
28/4/03
ידיעה שניה, במדור תרבות:
אמש פתחה עריית ת"א בשיפוצו וחידושו של בית ביאליק. הבית שהיה
בעבר טירתו של המשורר הלאומי ואישתו, הועבר ע"י האלמנה (ז"ל)
מניה ביאליק לעיריית ת"א בשנת 1837. במשך שנים שימש הבניין
כבית אגודת הסופרים, וכיום הוא משמש כספריה ומוזיאון לזכרו של
המשורר הלאומי.
הפתעה מוזרה ומביכה התרחשה, כאשר במהלך הריסת קיר חיצוני
בבניין, התגלתה תיבת עץ חתומה שהכילה בתוכה אוסף מכתבים.
מקורות מוסרים, כי המכתבים הרבים נכתבו ע"י המשורר לאהובתו,
הציירת אמה סליפיאן הידועה יותר בשמה האומנותי אירה יאן. כמו
כן נמסר כי ככל הנראה המכתבים לא נשלחו מעולם לציירת וכי
ביאליק כתב אותם בעיקר לעצמו במהלך נישואיו הכושלים למניה
אויירבאך, איתה התחתן בעקבות שידוך.
המכתבים הועברו למומחים של המוזיאון לצורך אישור אמיתותם. לאחר
בדיקה, יוחלט מה יעלה בגורלם בהמשך.
בחוגים השמרנים של המעגל התרבותי, כבר נשמעים קולות הקוראים
להסיר מביאליק את התואר "המשורר הלאומי לישראל" בעקבות חשיפת
פרשה זאת. מקור מקורב מוסר כי אין זה נראה נאה שאדם הנושא
בתואר "המשורר הלאומי" יהיה אדם חסר ערכי משפחה ונואף.
ממשרד התרבות ואגודת המוזיאון לזכרו של חיים נחמן ביאליק,
מוסרים כי עוד מוקדם לדון בנושא שכן אמיתותם של המכתבים טרם
אושרה, ואף אם יאושרו, נראה כי מעולם לא נשלחו ליעדם, ואין כל
הוכחה לרומן של המשורר עם הצייר במהלך נישואיו.
נ.ב.
הערת המחבר - שנייה לפני שאתם צולבים אותי
הסיפור כולו דמיוני לחלוטין. אף שהמקומות המתוארים קיימים, ואף
על השמעות הקיימות על הרומן הלא ממומש של חיים נחמן ביאליק
(ז"ל) עם הצייר אירה יאן, כל העלילה בסיפור זה היא פרי דמיונו
הקודח של המחבר והשראתה היא ביקור בקברו באחד הלילות.
סיפור זה, אין בכוונתו לפגוע או להעליב איש, כמו שאין הוא
מתיימר להיות מדוייק בעובדותיו אלא לצורך העלילה הקטנה הזאת. |