אני איום בפרצופים. פשוט איום. יש לי זיכרון מאוד מוזר. אומרים
לי שהוא סלקטיבי. למשל, אני זוכר מילים של שירים בצורה מושלמת.
בחיי, אני שומע שיר פעם אחת, וזהו. אם המילים ברורות, הן שלי.
לנצח. אני גם מצלם דפים בראש. לומד בעל פה טקסטים בעניין של
דקות. הם שנאו אותי על זה בבית הספר למשחק, כל אלה שבילו שעות
מול פיסקה ורבע בלי סיכוי שתישאר בראשם שנייה אחרי שסגרו את
המחזה. יש לי גם קליטה נהדר למנגינות. אפילו כאלה שהן קצת יותר
מורכבות. אני זוכר שיחות שלמות על בורין. במיוחד ויכוחים
ומריבות. פולני, לא?
אבל עם פרצופים זה פשוט לא הולך. לא יודע מה זה. לא מבין למה.
משהו בכל הנושא של פרצופים של אנשים פשוט מסרב להיטבע בראשי.
אני יכול לבלות שעות עם מישהו. אפילו ימים. אני יכול לשמוע את
הסיפורים הכי אישיים. להתרגש מפרטי הפרטים הכי אינטימיים. חודש
אחר כך, אני מסוגל לפגוש את האדם ברחוב ולא להבין מאיפה לכל
הרוחות אנחנו מכירים. שום זיכרון אסוציאטיבי, כלום. פנים
מוכרות. חיוך של "חלקנו", וזהו.
הטכניקה להיזכר היא די פשוטה לרוב, אבל רק לפעמים היא עובדת.
אני משתדל לשכלל אותה כל הזמן. פתיחת השיחה היא קצת טריקית אבל
אפשר לצלוח אותה. אני מנסה לחוש אם קרבים אלי לנשיקה. אם כן,
אני מושיט גם אני לחי ושפתיים. לפעמים אני סתם לוחץ יד
בקלילות. ואז הדיאלוג עצמו:
החלק הראשון מורכב מ"לעולם לא לתת לאדם שמולך לדעת שאתה לא
זוכר אותו". אלוהים, כמה היעלבויות הייתי צריך לספוג לפני
שלמדתי את זה. אני וטאקט, בהצלחה!
השפה העברית, למזלנו, מכילה הרבה כינויים שעוזרים בשלב הראשון
להתגבר על בעיית השם הראשונית. "היי חומד/מותק/אח
שלו/נשמה/כפרות/עניים/יפה שלי/גבר/איש"... ועוד ועוד... יש בהם
יותר ניטרליים ויש  יותר אישיים, אבל האמת שמה שקובע את דרגת
האינטימיות זה הטון בו הם נאמרים.
השלב השני הוא הניסיון לדלות פרטים מהשיחה בדרך אגבית. בשעה
שרוב האנשים בכלל אינם מקשיבים לתשובה על השאלה "מה המצב", אני
נאחז בה כאיש צמא בדייאט קולה בקיץ. כל פרט יכול להיות קריטי
כדי לעזור לי לקשר את סיטואציית ההיכרות.
שכחתי לציין עד עכשיו, שהחיים שלי הם די מורכבים, ובגלל האופי
הצועני שלהם, יוצא לי לקחת חלק בהרבה מסגרות, אשר בכל אחת ואחת
אני פוגש המון אנשים. ככה זה, אומנים. הצורך הזה בקהל כנראה אף
פעם לא מת.
אז מה אני אשם שהשם שלי הוא די מיוחד? מה אני אשם שמרגע שאני
דורך במקום חדש, לוקח בדיוק דקה עד שכולם יודעים, לפחות באופן
כללי, מי אני? בסדר, אז אני קצת צעקני. אז אני מושך תשומת לב.
אבל הי, זה אני. יש מי שיקרא לזה כריזמה... אני מקווה.
אני חוזר לשיחה עם ג'ון או ג'יין דו.
אם השאלה הכללית לא עוזרת, אני עובר לתוכניות ב' הפרטניות.
שאלות כמו "איך בעבודה"?, "את עדיין באותו מקום"?,  "מה עם
האהבה שלך"? יכולות לעזור, אבל לא תמיד. אפשר לנסות אותן גם
בצורה כללית יותר, אבל זה סיכון בפני עצמו. למשל:   "אתה עוד
שם"?
יש לי הסכם עם אחד החברים הכי טובים שלי. בכל פעם שאנחנו
הולכים ברחוב, ומישהו או מישהי פונה אלי לשלום, והוא מזהה את
המבט הזה בעיניים שלי שאומר לו שאין לי מושג עם מי אני מדבר,
הוא מייד מציג את עצמו. הפעולה הזאת גורמת לאדם שמולנו להציג
את עצמו בחזרה.
לרוב זה עובד יפה, אבל לפעמים זה משאיר אותי עם שם ותו לא.
נורא. אני אומר לכם. כזה חוסר אונים.
תוכניות החירום שמורות למקרים חמורים במיוחד. בכיס תמיד יש לי
נייר ועט. אם בתוך השיחה, שנמשכת מעבר לכמה דקות, מוזכר שאנחנו
באמת צריכים להיפגש בקרוב, אני מייד שולף את הציוד ואומר "את
חייבת לרשום לי שוב את הטלפון שלך, החלפתי סלולרי וכל הזכרונות
שלי הלכו. תרשמי שם בבקשה כדי שאני אבין אחר כך של מי המספר".
יש לכם מושג כמה שיחות מסתיימות בצורה כזאת, שהאדם מולי פונה
ללכת מחייך ואני נשאר עם שם וטלפון ועם ניסיון נואש לשייך אותם
למקום הנכון בראשי...?
אז תגידו, מה עדיף? כלומר, מה אתם עושים או הייתם עושים
במקומי: על התחלת השיחה מבקשים תזכורת ומסתכנים בהעלבות? או
נוקטים בשיטות שלי? אני אשמח לשמוע. כי לא נראה שהבעיה הזאת
תחלוף בקרוב. אם כבר, היא רק תלך ותחמיר.
תזכירו לי מאיפה אני מכיר אותכם?