חיים במדינה בלי מציאות אנושית
מלחמה בכל יום, מלחמה מוחשית.
הולכת ברחוב , מפחדת לחיות,
לא יודעים מה לעשות , מפחדים להיות.

חושך בעיניים,
זיונים בין הרגליים,
כלום לא נסגר
הכל נשאר אותו דבר.

הערבים שמבינים מה הם עושים,
מבינים בדיוק למה הם גורמים.
הם פוגעים ורוצחים
הם באים והורסים.

מרגישים עכשיו בסיוט שלא נגמר,
הכל נשאר אותו דבר,
וכלום לא נסגר.
הכל נראה לנו כמו נצח.
חיים במדינה שהכל בה רצח.

משפחות שכולות
כאב בלתי פוסק.
הערבי שבלילה
בא אותי לרסק.

חושבים פתאום מה צריך להיות,
וברגע של פיכחות קובעים צריך לשנות.
אנחנו כבר כל היום משתגעים
מתי fucking shit נסגור ת'עניינים?

לא נותנים להבין
לא רוצים להסביר.
כלואים , סגורים
בתוך הדממה,
בין ארבע קירות
שעוטפים ת'נשמה.