יושבת על הרצפה, יושבת בפינה, מקופלת לתוך עצמה, זה נותן
להרגיש בטחון.
אבל היא? הביטחון מת, ממני כבר התייאשו. יושבת בפינה ומכווצת
בתוך עצמה. לא חושבת,
לא יודעת, אחות נכנסת לחדר, השעה שתיים, שולפת מזרק לוחצת קצת
בקצה והיא רואה טיפות שעפות החוצה, "אני רוצה להיות טיפה"
אמרה.
האחות הסתכלה עליה, הסתכלה בלי לראות, סתם עוד ילדה עם בגד
לבן, יש מליון כאלה בהמשך האגף.
מרגישה את המחט נכנסת לזרוע, עקצוץ קל לשנייה ואז, אז הייתה
הכל.
הייתה טיפה, הייתה ציפור, הייתה הכל מלבד מה שרצתה להיות.
חופשייה באמת.
נשארת יושבת, מקופלת לתוך עצמה, מפחדת מהעולם, מפחדת מכולם.
האחות יצאה ומישהו לא מוכר נכנס, בטח מתלמד חדש, המבט כבר
מטושטש אחרי הזריקה והיא רואה לא רואה, נופלת לתוך חלום של
אימה, חוזרת לאותם זמנים שהייתה חופשיה.
מתעוררת וכבר ערב, והוא עדיין שם, בזמנים אחרים וודאי הייתה
קופצת מבהלה, אבל עכשיו עם הזריקות, והבגד הזה, שאי אפשר לזוז
בו, לקפוץ זה יותר מדי לבקש.
מבט עצוב אולי מפוחד והוא מתקרב לעברה.
מתיישב על קצה המיטה ובמשך דקה שלמה רק מסתכל, ומחייך, חיוך
אמיתי כזה עם העיניים
ואז, הוא הלך, פשוט קם אמר לה תודה, והלך.
והיא, עוד לא יודעת למה ומתי, שוב פוחדת ושוב הוזה וכבר אחות
נכנסת לחדר, השעה עשר, שני כדורים אדומים קטנים והכל יעבור היא
לחשה לה, וזה היה נכון, והיא נרדמה, קצת פחות מכווצת בעצמה,
קצת פחות פוחדת, ועוד רגש מוזר כזה, שהיא מעולם לא הכירה, קראו
לזה שמחה...
ביום למחרת בוקר, כדור כחול והיא שוב מכונסת לתוך עצמה, והוא
בא והסתכל, הוא נתן לה נשיקה בסוף היום, אמר לה תודה, הלך.
והיום, אין כדורים אדומים, והיא יכולה לישון לבד, כבר לא
מכווצת בכלל, וכך יום אחרי יום, כדורים צבעוניים, מבטים מוזרים
והוא הולך, והיא כבר מתחילה לדבר קצת, נזכרת בפעם, בחופש,
בסכין, בכדורים הצבעוניים שלה, במחטים שלה, ובטיפות, והוא
מסתכל, ומקשיב, לא מדבר. ובסוף הערב רק תודה ונשיקה על המצח,
והיא נרדמת.
ישנה על מיטה, פרושה לגמרי, הפחד נעלם, והיא ישנה. ובוקר ואין
כדור והוא בא, והיא מדברת, והיא נזכרת, והיא חופשיה, והוא
דיבר, בפעם הראשונה, אמר שישחררו אותה אם היא תמשיך ככה. והיא
הקשיבה והיא הבינה והיא פחדה. ולילה, ובוקר, כבר אין כדור
כחול, אחות נכנסה לחדר, החזיקה בגדים, בגדים מוכרים, החולצה
השחורה שלה, והמכנס השחור, והם שלה, כמו פלאשבאק ישן, שלה. רק
שלה.
עזרה לה להתלבש, נתנה לה חיבוק, והוא בא, לקח אותה יד ביד אל
מחוץ לחדר, למסדרון, לאגף, אל החצר, מחוץ לשער ואמר לה "את
חופשייה".
והיא ישבה, חיכתה לאוטובוס, והוא בא, והוא לא עצר בזמן, פשוט
לא ראה אותה, והיא נפלה על הכביש, מרגישה את הכאב, מרגישה את
הרוח, כבר לא פוחדת, נופלת כמו טיפה על הכביש, חופשייה באמת.